ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ה, יג-יד
יג) כל זמן שאדם עוסק בבצק, אפילו כל היום כולו, אינו בא לידי חמוץ. ואם הגביה ידו והניחו, ושהה הבצק עד שהגיע לשלב שבו הוא ראוי להשמיע הקול בזמן שאדם מכה בידו עליו, הרי כבר החמיץ, וישרף מיד. ואם אין קולו נשמע כשמכים עליו, אם שהה כדי שיהלך אדם מיל, בודאי כבר החמיץ, וישרף מיד. וכן אם הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו, הרי זה אסור לאכלו, ואין חייבין עליו כרת:
יד) היו שתי עיסות שהגביהו היד מהן נילושות בעת אחת, ונשתהו שתיהן, האחת מהן יש לה קול ואחרת אין לה קול, שתיהן ישרפו, והרי הן חמץ גמור:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
