ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ה, יט-כ
יט) לא תשרה אשה מורסן שתוליך בידה למרחץ לשפשף בו את הגוף, מחשש שיחמיץ, אבל שפה את המורסן על בשרה כשהוא יבש. ולא ילעוס אדם חטין ויתן על מכתו לרפואה, מפני שהן מחמיצות. אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת, ואם נתן, אפילו שלא עבר שיעור זמן של חימוץ רגיל, מכל מקום ישרף מיד, מפני שהוא ממהר להחמיץ. ואין נותנין את הקמח לתוך החרדל, כיון שהוא ממהר להחמיץ, ואם נתן אינו צריך לשרוף, אלא יאכל מיד, אך לא ישהנו (כי אף שאינו ממהר להחמיץ כמו החרוסת שיש לשורפה מיד, אך גם הוא ממהר להחמיץ, ואסור להשהותו).
כ) מותר לתת התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק שאופים ממנו מצות, וכן מותר ללוש את העיסה במים ושמן או דבש וחלב, או לקטף בהן את הבצק. ואמנם במצה הנאכלת ביום הראשון לשם מצוה, אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד, לא משום חשש חמץ, אלא כדי שיהיה 'לחם עוני', וביום הראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
