ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ו, ג-ד
ג) אכל מצה בלא כונה, כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטין לאכול, יצא ידי חובתו. אכל כזית מצה, והוא נכפה בעת שטותו, ואחר כך נתרפא, חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות, ולא יצא בה ידי חובתו.
ד) אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין – חמשת מיני דגן, שנאמר 'לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות', ללמד, שרק דברים הבאים לידי חימוץ, אם אכלן מצה יצא בהן ידי חובתו, אבל שאר דברים, כגון אורז ודוחן וקטניות, אין יוצא בהן ידי מצה, לפי שאין בהן אפשרות של חמץ:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
