ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ד, ט-י
ט) עשרה בתים הבנויים זה לפנים מזה, וזה לפנים מזה, הבית הפנימי והשני לו הם שנותנין את העירוב, והשמונה בתים החיצונים אינן נותנין את העירוב, והטעם לכך, הואיל ורבים דורסין בהן – דרכם של רבים עוברת דרך בתים אלו, שהרי לכל הפחות בני שלשה בתים עוברים דרכם, והרי הן כבית שער, והדר בבית שער אינו אוסר, ומי שאינו אוסר אינו צריך לתת פת לעירוב, אבל בני הבית התשיעי אין דורסין בו רבים, אלא יחיד, והיינו בני הבית העשירי העוברים דרכו, לפיכך אוסר עד שיתן עירובו [וכל שכן בני הבית העשירי, שאין דורסין בו כלל, אלא בני אותו הבית].
י) שתי חצרות, וביניהן שלשה בתים הפתוחים זה לזה ופתוחים גם לחצרות, והביאו בני חצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להן, והניחוהו בבית האמצעי, וכן הביאו בני החצר האחר עירובן דרך הפתוח להן והניחוהו בבית האמצעי, אותן השלשה בתים אינן צריכין ליתן את הפת, והטעם לכך, האמצעי אינו נותן מפני שהניחו בו את העירוב, והשנים שמצדדיו אינם נותנים מפני שכל אחד מהן נחשב כ'בית שער' לאנשי חצר, שהרי הם עוברים דרכו.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
