ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ו, יט-כ
יט) כל הזוכה [-שיכול לזכות לאחרים] בעירובי חצירות, מזכין על ידו גם בעירובי תחומין. וכל מי שאין מזכין על ידו עירובי חצירות, אין מזכין על ידו עירובי תחומין:
כ) נותן אדם מעה לבעל הבית, כדי שיקח [-שיקנה] לו פת, ויערב לו בה עירובי תחומין. אבל אם נתן מעה לחנוני או לנחתום, המוכר לחם או יין, ואמר לו 'זכה לי לחם או יין במעה זו', אינו עירוב, כיון שמן הסתם לא התכוון להקנות לו חלק בעירוב בחנם, אלא תמורת מעות, והרי הדין הוא שמעות אינן קונות, ונמצא שאין לו חלק בעירוב. ואם אמר לו ערב עלי במעה זו, הרי זה לוקח בה פת או אוכל מן האוכלין, ומערב עליו. ואם נתן לו כלי, ואמר לו תן לי בזה [-תמורת זה] אוכל, וזכה לי בו, הרי זה לוקח אוכל, ומערב עליו בו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
