ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ו, כא-כב

כא) מערב אדם עירובי תחומין על ידי [-עבור] בנו ובתו הקטנים, ועל ידי [-ועבור] עבדו ושפחתו הכנענים, בין מדעתן בין שלא מדעתן, לפיכך אם עירב עליהן עירוב לצד אחד, ועירבו לעצמן עירוב לצד אחר, יוצאין בשל רבן. אבל אינו מערב, לא על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים, ולא על ידי אשתו, אלא מדעתן, ואף על פי שהן אוכלין אצלו על שולחנו. ואם עירב עליהן, ושמעו, ושתקו ולא מיחו, יוצאין בעירובו. עירב על אחד מהן לצד מסוים, ועירבו הן לעצמן לצד אחר, אין לך מחאה גדולה מזו, שגילו דעתם שאינם רוצים בעירובו, ויוצאין בעירוב עצמן. קטן בן שש שנים או פחות, יוצא בעירוב אמו, ואין צריך להניח עליו מזון שתי סעודות לעצמו:
כב) הרוצה לשלח עירובו ביד אחר, להניחו לו במקום שהוא רוצה לקבוע שביתתו שם, הרשות בידו, ואינו צריך להלך לשם בעצמו, וכשהוא משלחו, אינו משלחו ביד חרש שוטה וקטן, ולא ביד מי שאינו מודה במצות עירוב, ואם שלח על ידי אחד מהם, אינו עירוב. ואם שלחו ביד אחד מאלו הפסולין להוליכו לאדם כשר, כדי שיוליכו הכשר ויניחו במקום העירוב, הרי זה כשר, ואפילו שלחו על הקוף או על הפיל, והוא – ובתנאי שיהיה המשלח עומד מרחוק עד שיראה בעצמו את זה הפסול או הבהמה שהגיעו אצל הכשר שאמר לו להוליך את העירוב, ויכול הוא לסמוך על כך שהאדם הכשר עשה שליחותו כראוי והניח עבורו את העירוב. וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין, ורצו לשלח עירובן ביד אחר, הרי אלו משלחין:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!