ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ד, ט-י

ט) אין משחיזין את הסכין ביום טוב במשחזת שלה, אבל מחדדה על גבי העץ, או על גבי חֶרֶשׂ או אבן, ואין מורים דבר זה לרבים, כדי שלא יבאו לטעות ולחדדה במשחזת. במה דברים אמורים, בשיכולה לחתוך בדוחק, או שנפגמה, אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפילו על העץ, שמא יבא להשחיזה במשחזת. ומפני זה אסרו להראות סכין לחכם ביום טוב, שמא תהיה פגומה, ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה, וילך ויחדדנה במשחזת. וחכם שראה הסכין לעצמו ביום טוב, בהיתר, הרי זה משאילה לעם הארץ:
י) אין מבקעין עצים תלושים ביום טוב, לחתיכות קטנות, לא בקורדום, ולא במגל, ולא במגירה (-מסור גדול), אלא בקופיץ, ובצד החד שלו, אבל לא בצד הרחב, מפני שהצד הרחב הוא כקורדום. ולמה אסרו בקורדום וכיוצא בו, כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שהרי אפשר היה לו לבקע מערב יום טוב. ואם כן למה לא נאסר הביקוע כלל, והרי היה יכול לעשות כן מערב יום טוב, מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו, וימנע מלבשל, לפיכך התירו לבקע בשינוי. וכל הדברים הדומין לזה מזה הטעם, התירו בהן מה שהתירו, ואסרו מה שאסרו:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!