ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ד, יז-יח
יז) כלי שנטמא מערב יום טוב, אין מטבילין אותו ביום טוב, גזירה שמא ישהה אותו בטומאתו, על דעת כן שיטבילנו ביום טוב. ואם היה צריך להטביל את הכלי עם המים שבו, כדי לטהרם, מטביל את הכלי במימיו (-עם המים שבו) ואינו חושש. (חכמים החמירו בדרגת הטהרה של דברים מסוימים יותר ממה שחייבה התורה, ותקנו ש'שלישי' לטומאה מטמא רק תרומה, ו'רביעי' מטמא קדשים, נמצא שדבר שהוא רביעי לטומאה נחשב טהור לתרומה לטמא לקדש), וכלי שהיה טהור לתרומה, ורצה להטבילו שיהא טהור גם לקדש, מותר להטבילו, וכן כל כיוצא בזה מטבילות מעלות שאר הטמאות, שאינם מעיקר הדין.
יח) כלי שנטמא ביום טוב, מטבילין אותו ביום טוב, כיון שלא היה ניתן להטבילו בערב יום טוב. נטמא הכלי במשקין טמאין, שהן ולד הטומאה, מערב יום טוב, מטבילין אותו ביום טוב, לפי שהוא טהור מן התורה, כמו שיתבאר במקומו. ומדלין – שואבים מים בדלי טמא, והוא טהור מאליו. נדה שאין לה בגדים טהורים להחליף, ורוצה שיטהרו גם בגדיה, מערמת (-נוהגת בדרך ערמה), וטובלת בבגדיה, וכך נטהרת בעצמה ונטהרים בגדיה.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
