ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ז, ו-ז
ו) מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע, ואין לו מה שיאכל במועד אלא ממנה, אף על פי שאין כאן הפסד אם לא יקצור עתה את התבואה, מכל מקום אין מצריכין אותו לקנות מה שיאכל מן השוק עד שיקצור אחר המועד, אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן מה שהוא צריך, ובלבד שלא ידוש בפרות, שכל דבר שאין בו הפסד, צריך לשנות. וכן כל כיוצא בזה:
ז) כְּבָשִׁים – ירקות כבושים, שהוא יכול לאכול מהן במועד, כלומר שתסתיים כבישתם בתוך המועד, כובשן בחול המועד. ושאינן ראויין אלא לאחר המועד, אסור לכבשן. וצד אדם דגים כל שיכול לצוד, ומולח הכל במועד, אפילו שמיד לאחר מליחתם אינם ראויים כל כך לאכילה, שהרי אפשר שיאכל מהן במועד, אם יסחוט אותן בידו פעמים רבות, עד שיתרככו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
