ספר זמנים: הלכות שביתת יום טוב, פרק ח, יא-יב
יא) אין מכניסין את הצאן לדיר כדי שיזבלו את הקרקע, שהרי הוא מדייר שדהו (-עושה את שדהו לדיר, להשביחה) במועד, ואם באו מאליהן, מותר. ואין מסייעין אותן להכנס לשדה, ואין מוסרין להן שומר אפילו עובד כוכבים לנער את הצאן ממקום למקום, כדי שיזבלו את כל השדה. היה השומר העכו"ם שכיר שבת (-שבוע שלם), או שכיר חודש, או שכיר שנה, או שכיר שבוע (-שבע שנים), ומכניס את הצאן לשדה, מסייעין אותן, ושוכרין שומר לנער את הצאן ממקום למקום כדי שיזבלו כל השדה. הזבל שבחצר שבני אדם מהלכים בה, מסלקין אותו לצדדין. ואם נעשה חצר מלאה זבל כרפת בקר, מוציאין אותו לאשפה:
יב) המשוה (-מיישר) את פני הקרקע, אם מתכוין לתקן מקום שיעמיד בו כרי (-ערימה) של תבואה, או שידוש בו את התבואה, מותר. ואם נתכוון לעבודת הארץ, שיוכל לחרוש ולזרוע, אסור. וכן המלקט עצים מתוך שדהו, אם עושה כן לצורך העצים, שהוא זקוק להם להסקה וכדומה, מותר. ואם עושה כן כדי לתקן את הקרקע, אסור. וכן הפותק (-פותח זרם של) מים לגנה, אם נתכוון שיכנסו הדגים וישארו בחצרו, מותר, ואם עושה כן כדי להשקות את הארץ, אסור. וכן הקוצץ חריות מן הדקל, אם נתכוון להאכיל לבהמה, מותר. ואם נתכוון לעבודת האילן, אסור. וממעשיו יוכר לאי זה דבר הוא מתכוון:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
