ספר זמנים: הלכות תעניות, פרק ד, א-ב
א) בכל יום ויום משבע תעניות האחרונות של מטר מתפללין על סדר זה, מוציאין את התיבה של ארון הקודש לרחובה של עיר, וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה, כדי להגדיל את הבכיה ולהכניע לבם, ואחד מן העם נוטל מן האפר ונותן בראש הנשיא ובראש אב בית דין במקום הנחת תפילין, כדי שיכלמו וישובו בתשובה, וכל אחד ואחד נוטל אפר מקלה ונותן בראשו:
ב) ואחר כך מעמידין ביניהן זקן חכם, והן יושבין. לא היה שם זקן חכם, מעמידין חכם אף שאינו זקן. לא היה שם לא זקן ולא חכם, מעמידין אדם של צורה, ואומר לפניהם דברי כיבושין, 'אחינו, לא שק ולא תענית גורמין, אלא תשובה ומעשים טובים, שכן מצינו בנינוה שלא נאמר באנשי נינוה וירא האלהים את שקם ואת תעניתם, אלא וירא האלהים את מעשיהם, ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם', ומוסיף אותו אדם בעניינות אלו כפי כחו, עד שיכניע לבם וישובו תשובה גמורה:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
