ספר נשים: הלכות אישות, פרק טז
כא) אלמנה, שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה, נשבעת וגובה כתובתה לעולם, אפילו אחר מאה שנה, בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה. ואם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אין לה כלום, ואפילו עיקר כתובה, ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה. וכן הגרושה, אפילו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתובה:
כב) במה דברים אמורים, במקום שדרכן לכתוב כתובה, וכשאין לאשה כתובה זו ראיה שכבר נפרעה, אבל במקום שאין דרכן לכתוב כתובה, אלא סומכין על תנאי בית דין הרי זו גובה עיקר כתובה אף על פי שאין בידה שטר כתובה, בין נתגרשה בין נתאלמנה, בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה. אבל תוספת אין לה בכל מקום, ואפילו במקום שאין כותבים כתובה, אלא בראיה ברורה:
<p>שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!</p>
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
