ספר נשים: הלכות אישות, פרק טז
כג) ועד כמה זמן לאחר מיתת בעלה תגבה האלמנה העיקר (-את עיקר כתובתה) במקום שאין כותבין כתובה, אם היתה בבית בעלה, גובה לעולם, כיון שיתכן שהתביישה לתבוע עד עתה, בהיותה דרה עם היורשים בבית. ואם היתה בבית אביה, גובה רק עד עשרים וחמש שנה, ואם באה לתבוע אחר עשרים וחמש שנה, אין לה כלום, שאילו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה, והרי בהיותה בבית אביה אינה עם היורשים כדי שתאמר נכלמתי מלתבען והן עמי בבית:
כד) לפיכך, אם היה היורש עצמו מוליך לה מזונותיה לבית אביה ומטפל בה, יש לה רשות לתבוע כתובתה ואפילו אחר עשרים וחמש שנה מפני שזה ששתקה ולא תבעה זהו מפני שהיא בושה מן היורש:
<p>שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!</p>
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
