ספר נשים: הלכות אישות, פרק טז
ג) כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה, ודין התוספת כדין העיקר, ולא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה, אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן פרעון, ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גירשה. וכן התקינו שאם היה לבעל שדות טובות ורעות ובינוניות, ובאה האשה לגבות כתובתה ממנו, שלא תגבה אלא מן הרעה שבנכסיו, והיא הנקראת 'זיבורית':
ד) וכן התקינו, שכשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו, לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ (-בהחזקת חפץ של קדושה) שלא הניח אצלה כלום, ולא מכרה לו את כתובתה, ולא מחלה אותה. ושמין לה כל מה שעליה, ופוחתין אותו מכתובתה. אבל אם גירשה לרצונו, גובה האשה את כתובתה בלא שבועה, ואין שמין כסות שעליה, שהרי לקחן (-קנאם) לה, וזכתה בהן, והוא זה שרוצה להוציאה, ולא היא:
<p>שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!</p>
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
