ספר נשים: הלכות אישות, פרק טז
א) הנכסים שמכנסת האשה לבעלה בעת נישואיה, בין קרקע, בין מטלטלין, בין עבדים, אף על פי שהן נכתבין בשטר כתובה, אינן נקראין 'כתובה', אלא 'נדוניא' שמם. ואם קיבל הבעל אחריות הנדוניא עליו, ונעשית ברשותו, שאם פחתה שוויה, פחתה לו, ואם הותירה, הותירה לו, ובעת הגירושין או המיתה נוטלת האשה את שווי הנכסים כפי שהיו בעת הנישואין, בין אם באמת פחת שוויים ובין אם התייקרו, והרי נדוניא זו נקראת 'נכסי צאן ברזל'. ואם לא קיבל אחריות הנדוניא עליו, אלא הרי היא ברשות האשה, אם פחתה פחתה לה, ואם הותירה הותירה לה, הרי זו נקראת 'נכסי מלוג':
ב) וכן כל נכסים שיש לאשה, שלא הכניסה אותן לבעלה, ולא כתבה אותן בכתובה, אלא נשארו לעצמה, או נכסים שנפלו לה בירושה אחר שנתארסה, או שנתנו לה במתנה, הכל נקראין 'נכסי מלוג', כיון שכולן ברשותה הן. ואין נקרא 'כתובה' אלא עיקר כתובה, שהוא מאה זוז לגרושה ואלמנה, או מאתים זוז לבתולה, עם התוספת שהתחייב לה הבעל, בלבד:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
