ספר נשים: הלכות אישות, פרק ט

ו) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה, ולאחר זמן מת השליח, והמשלח אינו יודע אם קידש לו השליח אשה אם לא קידש לו אשה, הרי זה בחזקת שקידש, כיון שחזקת שליח לעשות שליחותו, והואיל ואין ידוע אי זו אשה קידש לו, הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה, כגון אשה שיש לה בת, או אשה שיש לה אם, או אשה שיש לה אחות, וכיוצא בהן, שאם תאמר ישא את זו שהוא רוצה בה עתה, הרי יש לחשוש שמא אמה קידש לו שלוחו או אחותה או בתה והרי היא אסורה עליו, ומותר רק באשה שאין לה קרובות כגון אלו. היתה לה קרובה אחות או אם וכיוצא בהן, והיתה הקרובה אשת איש בשעה שעשה הוא (-שמינה את אותו) שליח, אף על פי שנתגרשה קודם שימות השליח, הרי זה מותר בה – בקרובתה, ואין אומרים שמא קידש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה, מפני שלא היתה ראויה להתקדש בשעה שעשה השליח, שהרי כשמינה אותו היתה אשה זו אשת איש, ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות:
ז) מי שהיו לו חמשה בנים, ועשו כולן שליח את אביהם לקדש להם אשה, ואמר אבי חמשת הבנים לאיש שהיו לו חמש בנות 'אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני', וקיבל האב הקידושין, כל אחת מהן צריכה חמשה גיטין, מכל חמשת האחין, הואיל וכולן נתנו רשות לאב לקדש להן אשה, הרי יש ספק בכל אחד מהם שמא הוא המקדש. ואם מת אחד מהם – מהבנים, כל אחת מהן צריכה ארבעה גיטין מארבעת הבנים החיים, שמא הם היו המקדשים, וחליצה מאחד מהם, שמא המת היה המקדש.