ספר נשים: הלכות אישות, פרק יא
טז) הורו כל הגאונים, שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן לטעון טענת בתולים אפילו אם הכחישתו היינו כדי להפסידה עיקר הכתובה, כיון שחיובה מתקנת חכמים, והם האמינוהו בטענתו משום שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, וכפי שהתבאר, אבל התוספת שהתחייב לה הבעל, יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה, או שהודה לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו, לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעין ונוטלין, ואחר כך תגבה התוספת. ואין לה להשביעו שלא מצאה בתולה ואחר כך תפסיד עיקר כתובה, לפי שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ויש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר:
יז) הרי שרצה לקיימה אחר שהפסידה עיקר כתובתה, חוזר וכותב לה מאה, לפי שאסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה כמו שביארנו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
