ספר נשים: הלכות אישות, פרק יב
טו) במה דברים אמורים, שאין כופים אותו, באיש שאינו אמוד, ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי. אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן (-לבניו), מוציאין ממנו בעל כרחו, משום חיובו לתת צדקה, וזנין אותן (-את בניו) עד שיגדלו:
טז) מי שהלך למדינה אחרת, ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות, שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקין לה בהן מזונות, כיון שחזקה היא שאין אדם מניח ביתו ריקן, ובודאי השאיר לה מזונות כדי הצורך לשלשה חדשים. מכאן ואילך, פוסקין לה מזונות. ואם היו לו נכסים באותו מקום, בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין אותם לצורך מזונותיה, ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה, שתשתמש בהם לצורך המזונות, עד שיבוא בעלה, ואם כשבא בעלה מצא שעשתה מלאכה באותו זמן, הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין, אלא מכרה מנכסי בעלה לצורך עצמה למזונות, מכרה קיים, ואינה צריכה הכרזה לפני המכירה, ולא שבועה, עד שיבוא בעלה ויטעון שתשבע שלא נטלה מממונו יותר מכדי הצורך למזונותיה, או עד שתבוא לגבות כתובתה אחר מותו, שאז צריכה היא להשבע שלא נטלה דמי כתובתה מנכסיו ומגלגלין עליה שבועה שלא מכרה באותו זמן מנכסיו אלא למזונות שהיא צריכה להן, ולא יותר.
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
