ספר נשים: הלכות אישות, פרק יב
יג) האשה שפסקו לה מזונות, והותירו, הַמּוֹתָר שייך לבעל. היה בעלה כהן, אינו נותן לה (-אינו רשאי לתת לה) כל מזונותיה תרומה, מפני שטורח גדול הוא לה לשמרן מדברים המטמאין, ולאכלן בטהרה, אלא נותן לה מחצה חולין ומחצה תרומה:
יד) כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים. מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו, כתקנת חכמים. ואם לא רצה לזון אותם לאחר שנהיו בני שש שנים, גוערין בו, ומכלימין אותו, ופוצרין בו, ואם עדיין לא רצה מכריזין עליו בציבור, ואומרים, 'פלוני אכזרי הוא, ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פָּחוּת מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו', ומכל מקום אין כופין אותו לזונם אחר שש:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
