ספר נשים: הלכות אישות, פרק יב
יז) וכשם שבית דין מוכרין מנכסי הבעל לצורך מזון האשה שהלך בעלה, כך מוכרין מנכסיו לצורך מזון בניו ובנותיו כשהן בני שש שנים או פחות, אבל אם היו יתר על שש אינן זנין אותן מנכסיו שלא בפניו, אף על פי שהוא אמוד שיש לו ממון. וכן מי שנשתטה ויש לו נכסים, בית דין יורדין לנכסיו, ומוכרין מהם, וזנין באותו ממון את אשתו ובניו ובנותיו שהן בני שש שנים או פחות, ומפרנסין אותן:
יח) יש מן הגאונים מי שהורה שאין פוסקין מזונות לאשה שהלך בעלה למדינת הים, או שמת בעלה, עד שיהא שטר כתובה יוצא מתחת ידה. ואם לא תוציא שטר כתובה, אין לה מזונות, כיון שיש לחשוש שמא נטלה כתובתה מבעלה, או מחלה לו כתובתה, שבאופן זה אין לה מזונות, כמו שיתבאר. ויש מי שהורה שפוסקין לה מזונות, ומעמידים אותה בחזקת שלא נטלה דמי כתובתה ולא מחלה עליה, ואין מצריכין אותה להביא כתובה, ודעתי נוטה לזה במי שהלך בעלה, הואיל ויש לה עליו תביעת מזונות מן התורה. אבל אם מת בעלה, אין לה מזונות עד שתביא כתובה, מפני שהיא אוכלת רק בתקנת חכמים. ועוד, שניזונת מנכסי יורשים, ולעולם טוענין כל טענה ליורש:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
