ספר נשים: הלכות אישות, פרק י
ז) וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואחר כך יהיה מותר באשתו. והחתן הוא שנותן את שכר הסופר. וכמה הוא כותב לה בכתובתה (והיינו התחייבות שיתן לה סכום מסוים אם יגרשנה, או שתטול מנכסיו אם ימות בחייה), אם היתה בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינרים, ואם היתה בעולה אין כותבין לה פחות ממאה דינרים, וזה הוא הנקרא 'עיקר כתובה' שהוא חייב לכתוב לה, ואם רצה להוסיף לה בהתחייבותו, אפילו ככר זהב, מוסיף. ודין התוספת ודין העיקר אחד הוא לענין רוב הדברים, לפיכך כל מקום שנאמר בו 'כתובה' סתם, הוא העיקר והתוספת כאחד. וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה, שיתחייב בעלה לתת לה אם יגרשנה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה:
ח) דינרים אלו של כתובה, לא תקנו אותם מן הכסף הטהור, אלא ממטבע שהיה באותן הימים, שהיה שבעה חלקים נחשת וחלק אחד כסף, עד שיהיה בסלע חצי זוז כסף, ונמצא מאתים דינרים של בתולה חמשה ועשרים זוזין של כסף טהור, ומאה דינרים של בעולה י"ב זוזים ומחצה של כסף טהור. ומשקל כל זוז שש ותשעים שעורות, כמו שביארנו בתחלת עירובין. והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום, בין שהיה מן הכסף הטהור בין שהיה ממטבע אותן הימים:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
