ספר נשים: הלכות אישות, פרק כב
לד) האשה שהכניסה לבעלה עז לחלבה, ורחל לגיזתה, ודקל לפירותיו, אף על פי שאין לה לבהמה זו או לאילן זה אלא פירות אלו בלבד, וכשיכלו הפירות תכלה גם הקרן, מכל מקום הרי זה אוכל פירות והולך עד שתכלה הקרן. וכן אם הכניסה לו כלי תשמיש בתורת נכסי מלוג, הרי זה משתמש בהן ולובש ומציע ומכסה עד שיכלה הקרן, וכשיגרש אינו חייב לשלם הבלאות של נכסי מלוג:
לה) הורו הגאונים, שנכסי צאן ברזל, אף על פי שפחיתתן על הבעל (-שהבעל מפסיד את שיעור הפחת שלהם, שהרי עליו לשלם בסוף את שוויים כפי שהיו בעת הנישואין), מכל מקום אם היו הבלאות קיימין, והיו עושין מעין מלאכתן, נוטלת האשה כליה כמה שהן. ואם לא היו עושין מעין מלאכתן, הרי הן כמו שנגנבו או אבדו, שהוא חייב לשלם בדמיהם ששמו אותן עליו בשעת נישואין. ומנהג פשוט הוא זה, וכל הנושא על מנהג זה קיבל עליו אחריות הנדוניא, וכשם שאינו משלם הפחת כך אינו נוטל את השבח, אם הותירו דמיהן של נכסי צאן ברזל אלו, לפי מנהג זה. יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשין אותו בבית אשה אחרת שנשא, בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צאן ברזל, אבל אינו יכול להוליכן לעיר אחרת שלא מדעת אשתו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
