ספר נשים: הלכות אישות, פרק כ
יג) נשאת הבת אחר שגדלה, בין שהיתה באותה שעה נערה ובין שהיתה בוגרת, ולא תבעה פרנסתה לצורך נישואיה, אבדה (-הפסידה) פרנסתה. ואם מיחתה בעת נשואיה, ואמרה שאף שאינה נוטלת כעת היא עתידה לתבוע זאת בעתיד, הרי זו מוציאה את הראוי לה כל זמן שתרצה. בגרה ועודה בבית אביה, בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת, אם פסקו האחין מלתת מזונותיה, שהרי משבגרה אין לה מזונות, כמו שביארנו, ושתקה ולא תבעה פרנסתה, אבדה פרנסתה. ואם מיחתה, לא אבדה פרנסתה. אך אם לא פסקו האחין מלתת מזונותיה ואף שלא היו חייבים בכך מכל מקום זנו אותה בבגר – נתנו לה מזונות לאחר שבגרה, אף על פי שלא מיחתה לא אבדה פרנסתה כל זמן שהן זנין אותה, כיון שיש לה לטעון שהתביישה לתובעם פרנסתה מפני שהן זנין אותה אף על פי שאינן חייבין, והיא עדיין לא נשאת ולא הוצרכה לכך עדיין, מפני זה לא תבעה פרנסתה:
יד) מי שצוה ליתן לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהן קרקע, בין שהיה באותה שעה שכיב מרע ובין שהיה בריא, ומת, והרי המעות ביד השליש, ואמרה הבת 'תנו אותם לבעלי, כל מה שירצה יעשה בהן', אם היתה גדולה ונשאת, הרשות בידה. ואם עדיין מאורסת היא, יעשה השליש מה שהושלש בידו, ולא יתן אותם לארוס. ואם עדיין קטנה היא, אפילו נשאת, אין שומעין לה, אלא יעשה שליש כמו שצוה האב:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
