יט) היבמה, לא תתייבם ולא תחלוץ, עד שתמתין תשעים יום לאחר מיתת בעלה, ותשעים יום אלו נמנים חוץ מיום המיתה עצמו וחוץ מיום הייבום ומיום החליצה, כשאר כל הנשים שצריכות להמתין תשעים יום לאחר מיתת הבעל קודם שתינשא לאחר, שמא תלד בתוך תשעה חודשים למיתת בעלה, ולא יידעו אם זהו בנו של ראשון שנולד לתשעה חודשים, או בנו של שני שנולד לשבעה חודשים. ומפני מה לא תחלוץ בתוך תשעים יום, והרי בחליצה אין חשש זה, מפני שאינה ראויה לייבום מהטעם האמור, ונאמר 'אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו וחלצה נעלו' וכו', ולימד בכך הכתוב שרק בעת שהיא עולה (-ראויה) לייבום הרי היא עולה לחליצה, ואילו כל זמן שאינה עולה לייבום, כגון בתוך תשעים יום למיתת בעלה, אינה עולה לחליצה. ואם יבם אותה או חלץ בתוך השלשה חדשים, הואיל והתברר שאינה מעוברת, הרי זו נפטרה מיבום או חליצה אחרים, ואינה צריכה כלום:
כ) החולץ ליבמתו, ונמצאת מעוברת, וילדה, אם היה זה ולד של קיימא, הרי התברר שלא היתה זקוקה לחליצה כלל, והרי זו כמי שלא נחלצה לו מעולם, ומותרת לכהונה (בשונה מחלוצה שהיא אסור לכהונה), ומותר בקרובותיה של חלוצתו. ואם הפילה, או שלא שהה שלשים יום אחר שנולד, חוזר וחולץ לה פעם נוספת, הוא או אחד מאחיו, והטעם שהחליצה הראשונה לא פטרה אותה, לפי שחליצת המעוברת אינה חליצה, וביאת המעוברת אינו ייבום.
