ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ב
יד) כל יבמה שאמרנו שדינה שתחלוץ ולא תתייבם, הרי זו נוטלת כתובתה, אם יש לה כתובה, כשאר כל האלמנות. וכן אם היה יבמה מוכה שחין, או שיש בו שאר מומי אנשים, חולץ לה, ונוטלת כתובתה. נולדו בה מומין כשהיא שומרת יבם, נסתחפה שדהו – הרי זה הפסד של היבם, ואם לא רצה לייבם, יחלוץ ויתן כתובה:
טו) יבמה שנדרה הנייה (-נדרה שלא תהנה) מיבמה בחיי בעלה, או שנדרה הנייה מכל היהודים, כופין אותו שיחלוץ לה, ותטול כתובתה. ואם נדרה לאחר מיתת בעלה, מבקשין ממנו שיחלוץ לה, ואם לא רצה, הרי זו מורדת. וכן אם נתכוונה בנדרה, אפילו בחיי בעלה, כדי שלא ייבם אותה יבמה, אין כופין אותו לחלוץ, אלא אם כן מרדה, ותצא בלא כתובה:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
