ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ב
טז) יבמה שתבעה היבם לחליצה, והיא אומרת איני חולצת ולא נוטלת כתובה, אלא אשב בבית בעלי ואהיה כשאר כל האלמנות, אין שומעין לה, שהרי הקנו אותה לזה מן השמים, רצה מייבם רצה חולץ ונותן כתובה. ולא עוד, אלא אפילו אמרה אני ניזונת משלי ואשב עגונה כל ימי חיי, אין שומעין לה, שהרי היבם אומר לה כל זמן שאת זקוקה לי אין נותנין לי אשה אחרת. ואפילו היה היבם נשוי, אפשר שישא אשה אחרת, או תהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה:
יז) יבמה שלא היה לה על בעלה תביעת דמי כתובה, מפני שהיתה אסורה עליו, והרי היא מותרת ליבם, כמו שיתבאר, אם רצה היבם לייבם, מייבם, ואין לה עליו כתובה, כדרך שלא היה לה על בעלה. ודינה עם יבמה בתוספת כתובה כמו שהיתה עם בעלה. אבל אם לא כתב לה בעלה כתובה, או שמכרה לו כתובתה או מחלה אותה, אך מצד עצמה ראויה היא לכתובה כיון שהיתה מותרת לבעלה, צריך היבם לכתוב לה כתובה כשאר האלמנות:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
