ספר נשים: הלכות יבום וחליצה, פרק ז
ה) וכן אם היתה אותה שנפלה הראשונה אסורה באיסור ערוה על אחד מן האחין, וקדם וייבם את אותה שנפלה האחרונה, שהיא מותרת לו, כיון שכלפיו אינה נחשבת כאחות זקוקתו, שהרי אחותה אינה זקוקה לו כלל, שהרי היא ערוה עליו, הותרה בכך הראשונה לשאר האחין, שהרי אותה שנפלה האחרונה, שאסרה אותה עליהן, נתייבמה למותר לה. אבל אם היתה אותה שנפלה האחרונה היא שאסורה על אחד מהן בלבד משום ערוה, כגון שהיתה בתו, הרי הוא מייבם לראשונה, שהרי עבורו אינה נחשבת כאחות זקוקה, ושאר האחין אסורין בשתיהן, שהרי השניה מעולם לא היתה מותרת להם, כיון שמיד כשנפלה ליבום היתה עבורם אחות זקוקה, וחולצין ולא מייבמין, כמו שבארנו. ואם קדמו וכנסו כל אחד אחת מן האחיות שלא כדין, מוציאין אותן מהן:
ו) היו שלשה אחין, ושנים מהן נשואין לשתי אחיות, ומת אחד מבעלי האחיות, ועשה האח השלישי ביבמתו מאמר (-קידושין דרבנן), שהרי היא מותרת לו ליבום, ואחר כך, קודם שכנס את אשת האח הראשון, מת גם בעל האחות השנייה, ונפלה האחות השנייה לפני האח השלישי, ונמצא שיש לפניו יבמה מאחיו הראשון שעשה בה מאמר, ואחותה אשת אחיו השני שזקוקה לו, הרי זה נותן גט לבעלת המאמר כדי לבטל את מאמרו, ועתה שתיהן זקוקות לו בשוה, וכיון שכל אחת מהן אסורה עליו משום אחות זקוקתו אינו יכול לייבמן, והרי הוא חולץ לה, וחולץ גם לאחות האחרונה, כדי להתירן לזר:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
