פסקי הלכות, מסכת ביצה, פרק שלישי
(פסקי ההלכות על פי שיטת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ולענין הלכה למעשה יש לשאול מורה הוראה)
א. אסור לצוד ביום טוב בעלי חיים לאכילה, כיון שהיה ניתן לעשות כן מערב יום טוב, ובעלי חיים אלו מוקצה הם, ואסור לתת להם מזונות לאכילה.
ב. מותר ליטול ביום טוב בעלי חיים שניצודו מערב יום טוב והונחו בביבר, ואינם מחוסרים עתה צידה, והיינו שניתן לתופסם בתוך הביבר בידים, ללא כלי צידה. ובעלי חיים אלו אינם מוקצה, ומותר להאכילם ביום טוב.
ג. בעלי חיים שניצודו ביום טוב, גם אם ניצודו על ידי מצודה שהונחה מבעוד יום, או על ידי גוי, מוקצה הם ביום טוב, ואסורים באכילה. ואפילו אם יש ספק אם ניצודו מערב יום טוב או ביום טוב עצמו, אסורים מספק.
ד. גוי שהביא דבר מאכל כמתנה לישראל ביום טוב, אם אין חשש שתלשו הגוי ביום טוב עצמו, מותר לטלטלו ולאוכלו. אך אם יש חשש שנעשה בו איסור, הרי הוא מוקצה ביום טוב, ואף במוצאי יום טוב אסור לאוכלו עד שיעבור זמן הראוי לעשיית אותה מלאכה.
ה. אם הביא הגוי את המאכל מחוץ לתחום, אסור הוא רק לאותו יהודי שעבורו הובאה המתנה, אך מותר הוא באכילה ליהודים אחרים [ואינו מוקצה אף לאותו אדם].
ו. גוי שצד בעל חיים עבור יהודי ביום טוב ראשון, מותר לשוחטו ולאוכלו ביום טוב שני.
ז. עפרים קטנים שאינם יכולים לרוץ מהר, הרי הם כניצודים ועומדים ומותר ליטלם ביום טוב לאכילה. ואם הם נמצאים סמוך לעיר במקום שבני אדם רואים אותם, ודעתם עליהם מערב יום טוב לאוכלם ביום טוב, אין צורך לזמנם בפירוש. אך אם הם רחוקים מהעיר, יש צורך לזמנם בפירוש.
ח. אסור לשחוט בהמה ביום טוב כשאין לו צורך באכילתה בו ביום, אמנם אם היא מסוכנת ואם לא ישחטנה מיד יתכן שתמות ויפסידנה, די בכך שיהיה לו זמן לאכול ממנה ביום טוב עצמו כזית בשר צלוי, אף שאינו אוכלו בפועל.
ט. בכור של בהמה שנפל בו מום ביום טוב עצמו, מוקצה הוא, שהרי בכניסת יום טוב לא חשב האדם לשוחטו, ולכן גם אם הוא מסוכן אסור לשוחטו. ואם נפל בו מום מערב יום טוב, אסור לבדוק את המום שבו ביום טוב עצמו, אך אם בדקו המומחה בערב יום טוב מותר לו לברר ביום טוב כיצד אירע המום, ואם לא נעשה בכוונה להתירו.
י. השוחט בהמה בשדה, לא יביאנה ביום טוב על ידי בני אדם הנושאים אותה במוט, כיון שיש בכך זלזול בכבוד יום טוב. אלא מביא אותה בידים, כשהיא מחולקת לאיברים.
יא. אף שמותר לטלטל ביום טוב, מכל מקום לא יצא הסומא במקלו, ולא הרועה בתרמילו, כיון שזו דרך הנהגה של חול.
יב. אין לישא אדם על גבי כסא ביום טוב, כיון שזו דרך חול, אלא אם כן הוא אדם שרבים צריכים לו.
יג. כשם שאסור להטיל מום בידים בבכור בהמה, כך אסור לגרום לו למום, כגון להניח מאכל על אוזן הבכור, כדי שיבא כלב ויטלנו, ויעשה מום באוזן הבכור.
יד. בהמת קדשים שהיתה מסוכנת מערב יום טוב, ומתה ביום טוב, הרי היא מוקצה ביום טוב עצמו, ואסור אפילו להאכילה לכלבים. וכן חלה שנטמאה ביום טוב, מוקצה היא, ואסורה בטלטול.
טו. בהמת חולין שהיתה מסוכנת מערב יום טוב, ומתה ביום טוב, מותר להאכיל לכלבים.
טז. אסור לכמה בני אדם לקנות ביחד בהמה ביום טוב כדי לשוחטה ולחלוק בבשרה בו ביום, אלא אם קבעו את מחירה לפני יום טוב. אם לא עשו כן מערב יום טוב, מעמידים שתי בהמות שוות, ונוטלים את האחת ושוחטים וחולקים בה, ולמחרת אומדים את שווייה לפי שווי הבהמה הדומה לה, שלא נשחטה, ונותנים את דמיה לטבח.
יז. אם לא עשו כן מערב יום טוב, מעמידים שתי בהמות שוות, ונוטלים את האחת ושוחטים וחולקים בה, ולמחרת אומדים את שווייה לפי שווי הבהמה הדומה לה, שלא נשחטה.
יח. מאזניים התלויות ובאחת הכפות יש משקולות, אסור ביום טוב להניח בכף השניה שום דבר, גם אם אין כוונתו כלל לשקילה, אלא לשמור את הדבר מן העכברים.
יט. אין קוצבים מחיר לבהמה ביום טוב, אלא מעמידים שתי בהמות שוות זו כנגד זו, ונוטל את האחת, ולאחר יום טוב אומדים את שווייה לפי הבהמה הנותרת.
כ. לא יאמר אדם לחבירו ביום טוב הריני שותף עמך בבשר זה במחיר מסוים, אלא ישתתף עמו לפי כמות הבשר, למחצה לשליש או לרביע, ואחרי יום טוב יעשה עמו חשבון כמה עליו לשלם.
כא. כשם שאסור לשקול ביום טוב במאזניים, כך אסור לטבח אומן לאמוד בידו את משקל הבשר, וכן אסור לשקול את הבשר בכלי מיוחד שיש בו מים, ולפי גובה המים ידוע מה משקל הבשר.
כב. אסור לעשות נקב בחתיכת בשר על ידי כלי, כדי שיהא נח ליטלה ביד, כיון שנראה כעושה כלי ביום טוב, אך מותר לעשות כן ביד.
כג. מותר לחתוך בשר בצורה מסוימת, כדי שיהא בכך סימן לכשרותו ויוכל האדם לשולחו על ידי גוי, ללא חשש שיחליפנו.
כד. אסור להשחיז סכין ביום טוב, אך מותר לחדדה על גבי סכין אחרת.
כה. אם לא היה יכול לחדד את הסכין מערב יום טוב [כגון שנפגמה ביום טוב עצמו], מותר להשחיזה ביום טוב, אך אין מורים הלכה זו ברבים.
כו. סכין שנתקהה חודה, אך עדיין היא ראויה לחתוך על ידי הדחק, מותר לחדדה ביום טוב בדרך שינוי, כגון על גבי אבן ריחיים וכדומה. אבל אם כבר אינה חותכת כלל, אסור לחדדה ביום טוב.
כז. מותר ליישר ביום טוב שפוד שהתעקם מעט, ולגרוף טיח שנפל לתוך התנור, אף על פי שיש בזה משום תיקון כלי, כיון שאלו הם מכשירי אוכל נפש שלא היה ניתן לעשותם בערב יום טוב.
כח. אבל שפוד שהתעקם לגמרי, אסור ליישרו ביום טוב, ואפילו בידו, כיון שיש בכך משום עשיית כלי, האסור גם במקום שאי אפשר היה לעשותו מערב יום טוב.
כט. אסור להראות סכין לחכם ביום טוב לצורך שחיטה, מחשש שיוליך את הסכין אחריו אל מחוץ לתחום. אבל תלמיד חכם הבודק לעצמו את הסכין, רשאי לבודקה בעצמו, ויכול אחר כך להשאילה לאחרים בחזקת בדוקה.
ל. שפוד שהשתמשו בו ביום טוב, והוא מאוס, אפילו אם לא נשאר עליו בשר כלל מותר לטלטלו לקרן זוית.
לא. מותר לקצבים לחתוך את הבשר ביום טוב במידות שוות וידועות, ולמוכרם לפי מידה זו או חציה, ללא הזכרת סכום מעות, ולאחר יום טוב ישלמו הלוקחים לפי החתיכות שלקחו.
לב. רשאי אדם לומר לחנווני שימלא לו כלי מסוים, ואפילו הוא כלי המיוחד למדידה, ובלבד שלא יאמר בפירוש את מידתו.
לג. מותר לאדם לבקש מהחנווני מנין מסוים של דברים שרגילים למנותם גם שלא בדרך מכירה, כמו ביצים או אגוזים.
לד. אין למדוד ביום טוב כלל, ואפילו אם בא להאכיל את בהמתו, לא ימדוד לה מידה מדוייקת אלא יאמוד בדעתו ויתן.
לה. האופה פת ביום טוב רשאי למדוד את התבלינים שהוא נותן בה, כדי שלא יפגם טעם הפת.
לו. מותר למדוד קמח לעיסה ביום טוב, כדי שתפריש האשה חלה בעין יפה, אך אין מורים כן לרבים.
לז. אסור לנפות קמח ביום טוב אפילו לצורך היום, ואם כבר התנפה הקמח בערב יום טוב, ונפל לתוכו צרור או קיסם, מותר לחזור ולנפותו ביום טוב. ואם לא נפל לתוכו דבר ורוצה לחזור ולנפותו, יש לעשות כן דרך שינוי.
לח. רשאי אדם ללכת אצל מוכר המכיר אותו ולבקש ממנו ביום טוב גדי אחד, או כתף אחת, וכן עוף, ככר, ביצים או פירות, ולא יזכיר באותו זמן כספים שחייב לו מזמן אחר, כגון תן לי פירות בעשרה דינרים, ואהיה חייב לך עשרים. וכן לא יאמר לו תן לי עשרה אגוזים, ויחד עם מה שאני כבר חייב לך יהיו עשרים אגוזים.
(ספר יוחסין)
