בביאור מידת הפרישות

אך הפרישות הרע הוא כדרך הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח וייסרו גופם ביסורים ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל, אלא אדרבה, חכמים אמרו 'אסור לאדם שיסגף עצמו', ובענין הצדקה אמרו 'כל מי שצריך לטול ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים'. וכן אמרו "לנפש חיה", 'נשמה שנתתי בך החיה אותה'. ואמרו, 'כל היושב בתענית נקרא חוטא', והעמידוה במי שהוא חלש ואינו יכול לצער את עצמו. והלל היה אומר את הפסוק "גומל נפשו איש חסד" על אכילת הבוקר, והיה רוחץ פניו וידיו לכבוד קונו, קל וחומר מדיוקנאות המלכים.

הרי לך הכלל האמיתי: שכל מה שאינו מוכרח לאדם בעניני העולם הזה, ראוי לו שיפרוש מהם, וכל מה שהוא מוכרח לו מאיזה טעם שיהיה, כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. הנה זה כלל נאמן, אך משפט הפרטים על פי הכלל הזה אינו מסור אלא אל שקול הדעת ולפי שכלו יהולל איש, כי אי אפשר לקבץ כל הפרטים כי רבים הם ואין שכל האדם יכול להקיף על כולם אלא דבר דבר בעתו.