פרק תשעה עשר (ה)

בביאור חלקי החסידות

כיון שהתבאר שכל הדברים הנעשים בעולם הם כתוצאה מגזירת ורצון ה', יש להתבונן מדוע חייב הבורא יתברך את האדם לחזר אחרי פרנסתו ומזונותיו, ולא המציאם לו בקלות וללא טירחה. ויש לכך שני טעמים: א. על ידי שצריך האדם לחפש אחר פרנסתו, הוא נבחן בכך כיצד יעבוד עבודת ה' בזמן שהוא עמל לפרנסתו, האם יבחר בדרך המותרת או בדרכים האסורות. אבל לפי האמת אין התוצאה של הפרנסה באה מחמת עבודתו, אלא מה שגזר עליו ה' יבוא אליו בין כך, ומה שלא נגזר עליו – לא יגיע אליו, ועל ידי זה יתברר כיצד הוא עובד עבודת ה', ויקבל שכר או עונש לפי מעשיו. ב. טעם נוסף, כיון שאם לא היה האדם צריך לטרוח אחר פרנסתו, היה בועט בטובת ה', ורודף אחרי העבירות, וכמו שנאמר "וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטוש אלוה עשהו". ואמרו חז"ל, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון.

ובכלל הענין הזה, שלא לצער לשום בריה, אפילו בעלי חיים, ולרחם ולחוס עליהם. וכן הוא אומר (משלי י"ב) 'יודע צדיק נפש בהמתו'. וכבר יש שסוברים שצער בעלי חיים אסור מדאורייתא, ועל כל פנים לדברי הכל הוא אסור לכל הפחות מדרבנן.

כללו של דבר, הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקועה בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות, ולא לגרום להם שום צער וכדומה.