פרשה מבוארת – אמור

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא: (ויקרא כא א-ג)

 שאלות: א. מדוע הצטוו הכהנים שלא יטמאו למתים, ב. מדוע כתבה התורה לשון 'נפש', ולא 'מת' וכדומה, ג. אם אכן יש טומאה במתים שאינה ראויה לכהנים, מדוע הותר להם להטמא לקרוביהם, והרי אף הם טמאים כשאר המתים, ד. מדוע הותר לכהן להטמא לאחותו הבתולה ולא לאחותו הנשואה, והרי אין שינוי בקורבתן.

תשובה: האדם מורכב מגוף ונפש, חומר ורוח, ותכלית שלימותו היא בכך שכשיגיע קצו ייפרדו שני חלקים אלו לגמרי זה מזה, כמו שנאמר (קהלת יב ז) "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ". אמנם אצל רוב בני האדם, שבחייהם נטתה נפשם אל החומריות, אף לאחר המיתה נשארת הנפש מעורבת מעט בגוף, וזו רוח הטומאה השורה על גוף המת [ולכן אין שייכת טומאה זו בבעלי חיים, שלא היתה להם מעולם נפש], ולכן כתבה התורה לשון 'נפש', כי היא הגורמת לטומאה שבגוף המת. אמנם, אף שיש חסד גדול בקבורת המת, אסרה התורה על הכהנים להטמא למת כיון שהוא "בְּעַמָּיו", בתוך עמו, ויש מי שיטפל בקבורתו. אך בקרובי הכהן שאין מי שיטפל בקבורתם חוץ ממנו, והם: אביו ואמו, בנו ובתו, אחיו ואחותו הבתולה, וכן אשתו, הרי הם כמת מצוה שאין מי שיטפל בו, ומותר לכהן להטמא להם ולקוברם. אמנם אחותו הנשואה, בעלה או קרוביו יוכלו לעסוק בה, ולכן לא הותר לכהן להטמא לה (אברבנאל, שאלות א-ב).

"וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (ויקרא כא ה)

 שאלה: מדוע הוצרכה התורה להזהיר בפירוש את הכהנים שלא ישרטו עצמם על המת, והרי כבר לעיל הצטוו כל ישראל (ויקרא יט כח) "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם", ובכללם הכהנים.

תשובה: א. כיון שיהיה לכהנים צער גדול במיתת קרוביהם שאינם יכולים להתעסק בקבורתם ולהטמא להם, יטעו לחשוב שכיון שאין הם נטמאים למתים אלו אין להם איסור לשרוט עצמם לאות צער, לכן חזרה התורה והזהירה את הכהנים בפירוש על כך. ב. כיון שאיסור השריטה בגוף הוא מחמת שכך היתה דרכם של עובדי עבודה זרה, יתכן שיחשבו הכהנים שבהיותם עובדים בבית המקדש ורחוקים מעניני עבודה זרה, רשאים הם לעשות כן לאות צער, לכן חזרה התורה והזהירה את הכהנים בפירוש על כך, ואף הוסיפה טעם מיוחד אצלם, "כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ", כי בהיותם משרתי עליון יהיה חילול שם ה' בבואם אל שער המלך בלבוש שק (אברבנאל שאלה ג).

"וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה': וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין" (ויקרא כג יב-יג)

 שאלה: הרי בכל הקרבנות מביאים עם הכבש עשרון אחד סולת, ומקטירים ממנו רק קומץ, ומדוע השתנה קרבן העומר בכך שמביאים עם הכבש שני עשרונים סולת, ומקטירים את הכל.

תשובה: כיון שקרבן העומר הוא היחיד הבא מן השעורים, שהם מין גרוע ופחות, והוא מאכל בהמות בדרך כלל [לרמוז על כך שישראל לפני שקיבלו את התורה לא הגיעו למדרגתם הגבוהה],

וכדי שלא ייראה שלחן ה' נבזה, ציותה התורה להביא עם העומר מנחה כפולה של שני עשרונים סולת, ולהקטיר את הכל. וגם נרמז בכך שישראל עתידים בקרוב לקבל את התורה, ולהגיע למדרגתם הגבוהה. (אברבנאל שאלה י"ג)

"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" (ויקרא כג טז-יז)

 שאלה: כיון שנאמר בתורה 'תספרו חמשים יום', מדוע אנו סופרים רק ארבעים ותשעה ימים, ואיננו סופרים את היום החמישים.

תשובה: לפי טעמי המקרא, יש לקרוא את הפסוק כך: 'עַד מִמָּחֳרַת

הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ', והיינו ארבעים ותשעה יום, 'חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה", כלומר, ביום החמישים, בחג השבועות, תקריבו מנחה חדשה. (אברבנאל שאלה י"ד)

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג כד) "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא" (ויקרא כג כז)

 שאלות: מדוע לגבי מצוות תקיעת שופר בראש השנה לא נאמר 'בעצם היום הזה', כפי שנאמר בשאר החגים הקבועים בזמנים מסוימים. ב. מדוע לא נאמר לגבי תקיעת שופר 'חוקת עולם לדורותיכם', כפי שנאמר בכל המצוות הנוהגות גם בחוץ לארץ. ג. מדוע פתחה התורה את פרשת יום הכפורים בלשון 'אך'.

תשובה: ראש השנה הוא יום הדין הכללי לכל העולם כולו, כיון שאז נברא העולם, ומערכת הטבע כולה מתחדשת באותו יום, כפי ציווי ורצון ה'. אמנם ישראל אינם תחת המזלות ומערכת הטבע, ולכן ציוה עליהם ה' לתקוע בשופר, שיש בכך ענין המועיל להם לשנות את גזר דינם מכפי הראוי להם לפי הטבע לטובה ולברכה כרצון ה', ותקיעת השופר היא ההכנה של ישראל לחזור בתשובה עד ליום הכפורים שבו ימחלו עוונותיהם, נמצא שמצוות תקיעת שופר היא כעין הכנה והקדמה ליום הכפורים. וכיון שביום הכפורים עצמו כבר נאמר 'בעצם היום הזה', ו'חוקת עולם לדורותיכם', לא הוצרכה התורה לכתוב כן גם בתקיעת שופר, שזו מצווה השייכת לאותה תכלית, ומכינה את ישראל ליום הכפורים. ומחמת כן נאמר בתחילת פרשת יום הכפורים לשון 'אך', כלומר, עד עתה התבאר כיצד בראש השנה תתכוננו ליום הכפורים על ידי התקיעה בשופר וחזרה בתשובה, אך בעשור לחודש, אין זו הכנה אלא זהו יום הכפורים עצמו. (אברבנאל שאלות ח,ט,יא).

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'" (ויקרא כד י-יב) "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת: וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת: וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" (ויקרא כד טו-יח) "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (ויקרא כד כג).

 שאלות: א. מדוע הוזכרה פרשה זו כאן, לאחר מצוות המועדים, הדלקת המנורה ולחם הפנים. ב. מהו לשון 'ויצא', מהיכן יצא. ג. מדוע לא הרגוהו מיד, והרי כבר הצטוו על כך. ד. מדוע בין מעשה המקלל ובין עונשו בפועל נאמרו דיני מכה נפש אדם ומכה בהמה, שלכאורה אין להם כל שייכות לענין. ה. כיון שנאמר שהוציאו את המקלל ורגמוהו, מדוע חזרה התורה וכתבה "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

תשובה: לאחר שבפרשות הקודמות הצטוו ישראל לנהוג כבוד בה', במצוות המיוחדות לכהנים משרתי ה', במועדים וזמנים המקודשים לשם ה', ובהדלקת המנורה ועריכת לחם הפנים במשכן ה', הובאה פרשה זו לבאר את עונשו של מי שזלזל בכבוד ה', ולכן נאמר 'ויצא', שיצא אותו אדם מכלל הנהגת הכבוד בה' האמורה לעיל, וקילל את שם ה'. אמנם ישראל הסתפקו האם כיון שהוא

יהודי, כאימו, הרי הוא חייב מיתה ככל בן ישראל, או שכיון שהוא מיוחס גם לאביו המצרי, אין דינו שוה לגמרי לבן ישראל, ולכן לא הרגוהו מיד. ועל כך באה מצוות ה' ש'איש איש', בין יהודי ובין גר מצרי, שיקלל את שם ה', יומת. וכיון שלא הבינו זאת ישראל מיד, שיהיה דין הגר כדין כל ישראל, הוסיף הכתוב ואמר להם שהרי לגבי עונש מיתה על הריגת נפש, ועונש ממון על נזקי בהמה, דין הגר שוה לדין ישראל, ולא יהיה מי שיחשוב שגר שהרג יהודי, או להפך, יפטר ממיתה, או שגר המזיק ממון יפטר מתשלומים, כן הדבר הזה, שאף הגר המקלל את שם ה' חייב מיתה. וסיימה התורה, שאף שבני ישראל לא הבינו כן מדעתם בתחילה, מכל מקום לא הרהרו אחר הציווי, אלא "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". (אברבנאל שאלות א,ב,ה,ז,י)