פרשה מבוארת – בלק

"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי, וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה, וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא" (במדבר פרק כב, ב-ד)

 שאלות: א. מדוע פתח הכתוב ב'וירא בלק' וסיים ב'ויגר מואב', והרי מי שרואה הוא המתיירא, והיה לו לפתוח ב'וירא מואב', או לסיים ב'ויגר בלק'. ב. מדוע חסו מואב על מדין ולא על עצמם. ג. מדוע רק בסיום הענין אמר 'ובלק בן צפור מלך למואב', ולא בתחילת דבריו. ד. מדוע לא התגבר בלק להלחם בישראל במלחמה טבעית, כמו כל המלכים גיבורי החיל.

תשובה: פתיחת הכתוב 'וירא בלק' מתייחסת לכל הכתוב בהמשך, כלומר, שראה  את כל מה שעשו ישראל לאמורי, וראה שמואב יראים מפני העם ואינם מסוגלים להלחם בהם, עד ששלחו שליחים לשכניהם, בני מדין, שיסייעו להם, כי הם עצמם לא עצרו כח להלחם בישראל, ומכך הבין שאינו יכול להלחם בישראל במלחמה טבעית, ועל כך סיים ואמר 'ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא', כלומר, מלכותו היתה רק על העם המפוחד והמתיירא הזה, ולא היה לו עם נוסף שהוא מולך עליו שיוכל להחלץ למלחמה, ולכן הוצרך לשלוח לבלעם שיסייע לו בחכמתו או בקללותיו. (שאלות א-ד).

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר פרק כב, יב)

 שאלה: מדוע מנע ה' מבלעם ללכת ולקלל את ישראל, וכי לאחר שה' בירך את עמו יתכן שקללת בלעם תועיל ותשפיע עליהם יותר. ומדברי הנביאים נראה שהיה בכך חסד גדול עם ישראל, שנאמר 'וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם' וכן 'זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר'.

תשובה: כיון שהיה בלעם מפורסם מאד בין כל אומות העולם, אם היה מקללם היו כל האומות מתחזקים להלחם בהם ונשענים על קללתו, והיו ישראל צריכים להתאמץ במלחמות רבות וקשות, והיה זה חסד ה' שיבוא בלעם ויברך את ישראל בפרסום גדול, ועל ידי זה נפלה יראתם על כל העמים, וכפי שאמרה רחב למרגלים  'יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם', ומנין ידעה כל זאת, מפני דברי בלעם שהתפרסמו באותו זמן בין כל אומות העולם. (שאלה ט).

'וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים' (במדבר פרק כב, כח)

שאלה: מה היה תכלית הנס בפתיחת ה' את פי האתון, והרי מלבד דברי המלאך לא נאמרו לו שם דברים נוספים, והיה המלאך יכול להתגלות אליו בלי שהאתון תדבר תחילה.

תשובה: כיון שהיה רצון ה' שבלעם ילך ויברך את ישראל בפרסום גדול כדי שישמעו זאת כל העמים, ואילו בלעם עצמו רצה להוסיף נבואות לרעה על החורבנות והגלויות העתידות לבוא על ישראל, רצה ה' להוסיף וללמדו שלא יוכל לדבר מאומה מלבד מה שישים ה' בפיו, ולכן פתח את פי האתון, להראות לו שיהיה פיו כפי אתונו, שדיברה בדרך נס את אשר שם ה' בפיה, נגד טבעה, כך הוא לא יוכל לדבר מאומה מלבד מה שישים ה' בפיו, ולכן באמת לא התגלו לו בנבואותיו הדברים הרעים העתידים לבוא על ישראל. (שאלה יב).

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי", "וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (במדבר פרק כב, לב,לה)

שאלות: א. מדוע גרם המלאך לאתון לנטות מפניו דוקא שלש פעמים, ובשלש דרכים שונות. ב. כיון שכבר אמר לו ה' קודם צאתו שלא ידבר כי אם מה שישים ה' בפיו, מה נוסף כעת בדברי המלאך, שמחמת כן היה צורך בגילוי הזה.

תשובה: בלעם בתחילה היה קוסם קסמים וחוזה בכוכבים, ועל פי זה ידע את העתיד לבוא, ולאחר מכן נחה עליו רוח נבואה מאת ה', וידע שלפעמים יש סתירה בין הוראות גרמי השמים לבין דרך ההשגחה הפרטית וההנהגה האלוקית, ולא ידע האם במקרה כזה ההשגחה העליונה תשנה את הוראת גרמי השמים, או להפך, תשתנה כדי שלא לבטל את הוראתם, ולכן חשב שאף שה' יברך את עמו בשלום, יוכל הוא על ידי קללותיו להוריד עליהם רעות וצרות ממערכת הכוכבים, ואולי על ידי זה תתבטל הוראת ההשגחה הטובה עליהם מאת ה'. ועל כך הראו לו את ענין האתון, והמשל בזה היה כי האתון היא הדבר הגשמי והחומרי ביותר, והאדם הרוכב עליה הוא כמו הכח הרוחני יותר המניע את גלגלי המערכת, ולעומתם ניצב מלאך ה' המורה על ההשגחה הפרטית העליונה, ואף שבלעם הכה את האתון להטותה אל הדרך, לא הצליח בכך. ובפעם הראשונה ראתה האתון את מלאך ה' ונטתה אל השדות, להורות כי כאשר תסתור הההשגחה העליונה את הוראת מערכת הטבע, יטה הטבע וישפיע רק על שאר בני האדם, ולא על המושגחים ומבורכים מאת ה'. ובפעם השניה  היו גדר מזה וגדר מזה ונלחצה רגל בלעם אל הקיר, להורות כי כאשר תהיה סתירה בין שתי ההוראות, הדרך השמימית היא שתגבר, ותלחץ כביכול את הכוחות המניעים את מערכות הגרמים השמימיים שלא יוכלו להורות הוראתם, כפי שנלחצה רגל בלעם המניע את אתונו. ובפעם השלישית הראהו שכאשר תהיה סתירה מוחלטת בין הדברים, אז תתבטל ותושבת לגמרי מערכת הטבע, ודבר ה' הוא יקום, כפי שרבצה האתון ונמנעה מללכת מפני מלאך ה' הניצב לקראתה. וכל זה היה מוסר לבלעם שלא יחשוב שעל ידי קללותיו יוכל לשנות את העתיד, ולכן חזר המלאך לומר לו את דברי ה', לאחר שהראה לו את דוגמתם באופן מוחשי, שלא יוכל לדבר דבר רע על ישראל, אלא רק את אשר ישים ה' בפיו. (שאלה יח-יט)

"וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד", "וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במדבר פרק כד, יא-יד)

שאלה: לאחר שאמר בלעם לבלק שיתן לו עצה, לא מצאנו בדבריו שום עצה כי אם נבואה על העתיד להיות באחרית הימים.

תשובה: כיון שעיקר פחדו של בלק היה מפני הרעות שיעשו ישראל לעמו, שיכבשו את ארצו וישחיתו את נחלתו, נתן לו בלעם עצה להרגיע את דאגתו וליישב את דעתו, ועל כך התנבא ואמר כי הרעה שתבוא למואב מאת ישראל לא תהיה אלא באחרית הימים, ובכך השקיט את דאגתו של בלק מלך מואב, באומרו לו כי שלום יהיה בימיו, ועד לזמן ביאת המשיח לא יכבשו ישראל את ארצו. (שאלה כג).