פרשה מבוארת – וילך

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים פרק לא, א)

שאלה: כיון שכבר היו כל ישראל מקובצים לפני משה רבינו, כמו שנאמר בפרשה הקודמת "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל", לשם מה הוצרך משה ללכת אליהם כדי לדבר עמם.

תשובה: אחרי שסיים משה רבינו לומר להם את כל דברי הברית פטרם מלפניו והלכו כל איש לאהלו, וכיון שידע משה שהגיע זמנו למות, רצה לכבד את כל ישראל ולהפרד מכל שבט בפני עצמו לרוב אהבתו אליהם, ויש לקרוא את הפסוק כאילו נאמר 'וילך משה אל כל ישראל, וידבר את הדברים האלה', כי הלך לכל שבט ושבט להודיעם שהוא עומד למות, וניחמם שלא יתאבלו ויצטערו יותר מידי על מיתתו, כי כבר בן מאה ועשרים שנה היה באותו הזמן, והגיע קצו. (שאלה א).

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" (דברים פרק לא, ב)

שאלה: משמעות הפסוק היא שכיון שהוא זקן בן מאה ועשרים שנה לא יוכל עוד לצאת ולבוא לפניהם, ומאידך הרי נאמר ביום פטירתו "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה".

תשובה: באמת היה משה רבינו עד סוף ימיו בשלימות ובריאות גופו, אך אמר לישראל שאינו מַשְׁלֶה את עצמו שכך ישאר לעולם ועד, ובודאי יבוא יום שתבוא עליו החולשה, ולכן אמר בלשון עתיד 'לא אוכל עוד לצאת ולבוא', ולא יוכל להמשיך ולהנהיגם לעולם, אף על פי שכעת אני בכוחי ובריאותי, וכמו שהעידה עליו התורה, שעד יומו האחרון לא כהתה עינו ולא נס ליחו. (שאלה ב).

"וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים פרק לא, י-יב)

שאלות: מדוע ציותה התורה שיקרא המלך את התורה רק פעם אחת בשבע שנים, ולא בכל חודש או בכל שנה. ומדוע דוקא בשנת השמיטה ובחג הסוכות.

תשובה: כיון שרצתה התורה שיהיו דברי התורה חביבים על העם, וידוע שדבר שאדם אינו רגיל בו עושה עליו רושם גדול, ולכן ציותה שמלבד הלימודים הפרטיים שיש לבני אדם העוסקים בתורה והוגים בה יומם ולילה, תעשה קריאת המלך רושם גדול וחזק על כל העם, ולכן ציותה שיהיה הדבר רק אחת לשבע שנים. ונבחרה לכך שנת השמיטה כיון שבאותו זמן כל העם פנויים מטרדותיהם שבשדות ובכרמים, וליבם פנוי לשמוע את דברי התורה. ונבחר לכך חג הסוכות כיון שלאחר שעברו עליהם ימי ראש השנה ויום הכפורים הכניעו את תאוות ליבם לעבודת ה', והרי הם מוכנים יותר לקבל את דברי תורת ה' [ויש אומרים שבכל שנה ושנה היה הכהן גדול או הנביא או השופט קורא בחג הסוכות חלק מן התורה, עד שבשש השנים הראשונות היו מסיימים את ארבעת הספרים, ובשנה השביעית, בשמיני עצרת, היה המלך קורא ספר דברים, ומכאן נמשך המנהג למה שנוהגים בימינו להשלים את התורה בשמיני עצרת, הנקרא גם שמחת תורה, שנותנים לגדול שבקהל לסיים את קריאת וזאת הברכה, כעין מעשה המלך ביום זה, שהיה מסיים את קריאת חמשת חומשי התורה שקראו בכל שש השנים הקודמות]. (שאלה ו).

"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים פרק לא, יב-יג)

שאלה: מבואר בפסוקים שהסיבה להקהל היא כדי שישמרו לעשות את כל דברי התורה, ולכאורה טעם זה אינו שייך לגרים [שהם גרים תושבים, ולא גרי צדק] ולא בקטנים שאינם חייבים עדיין במצוות.

תשובה: כוונת הפסוק לומר טעמים שונים לביאת כל העם, ומה שאמר 'למען ישמעו' הוא טעם לביאת הגרים, אולי על ידי שישמעו את דברי התורה ירצו להתגייר ולהיות גרי צדק, ו'למען ילמדו' הוא טעם לביאת האנשים, שצריכים ללמוד את כל דברי התורה, בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה, ומה שנאמר 'ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות' הוא טעם לביאת הנשים, שהן חייבות בעיקר במצוות לא תעשה, ולשון 'שמירה' תמיד באה על מצוות לא תעשה. ועל ביאת הטף נאמר הטעם בפסוק הבא 'ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' . (שאלה ז).

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים פרק לא, יט-כב)

שאלות: א. מלשון 'כתבו לכם' משמע גם יהושע בכלל הכתיבה, והרי ודאי שכל התורה כולה נכתבה רק על ידי משה רבינו לבדו, וכמו שנאמר בהמשך 'ויכתוב משה את השירה הזאת'. ב. מה התחדש בשירת האזינו שלא נאמר כבר בפרשת הברכות והקללות. ג. בשירת האזינו נאמרו ארבעה ייעודים, שיכנסו ישראל לארץ, שיחטאו, שייענשו, והגאולה העתידה. ומדוע כאן כשאמר את תוכן השירה בקצרה לא הזכיר את הגאולה העתידה.

תשובות: שירת האזינו לא נאמרה רק בתורת אזהרה אלא כנבואה על מה שגלוי וידוע לה' שעתיד לקרות [ולכן לא נאמרו בה תנאים, שאם לא ישמעו בקול ה' יארע להם כן, אלא הכל נאמר בלשון של דברים שבודאי יהיו], והיא מכונה 'שירה' מחמת צורת כתיבתה שהיא שונה משאר ספר התורה, ומחמת הנעימה שבה משוררים אותה, ומחמת שהיא צופה את העתיד להיות בזמנים רחוקים [וכמו 'אשורנו ולא קרוב']. וכדי שתהיה נבואה זו שגורה בפי כל איש מישראל ציוה ה' שמלבד הפרשה עצמה שתיכתב בספר התורה על ידי משה לבדו, יכתבו משה ויהושע עותקים רבים של שירת האזינו ויתנו לכל ישראל, שיתרגלו לשורר ולזמר זאת תמיד, ועל כך נאמר לשון 'שימה בפיהם', והיינו ללמדם לנגן אותה בנועם. וכיון שהתכלית של לימוד השירה היתה למונעם מלחטוא, לא הזכיר כאן את ענין הגאולה המוזכרת בה. (שאלות יא,יב,טו).