פרשה מבוארת – מסעי

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (במדבר פרק לג, א)

שאלה: הרי כל המסעות של בני ישראל נכתבו כל אחד במקומו, ומדוע חזר עתה משה רבינו ומנה שוב את כל המסעות.

תשובה: בפירוט זה של המסעות היתה תועלת מכמה סיבות: א. להודיע את חסדיו של ה' עם ישראל, שאף על פי שגזר עליהם שינדדו במדבר ארבעים שנה, מכל מקום לא הלכו בכל הזמן הארוך הזה אלא ארבעים ושתים מסעות. ב. שלא יחשבו בני האדם שאותו מדבר שהלכו בו בני ישראל היה כמו המדבריות הקרובות לישוב, שאפשר להתקיים בהם, ולזרוע ולקצור, נקב הכתוב בשמות כל המקומות שהיו בהם כדי לפרסם שהיה זה מדבר שממה נורא מאד, מקום נחש ועקרב וצמאון, שאי אפשר להתקיים בו לולא ניסי והשגחת ה' יתברך. (שאלה א).

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (במדבר פרק לג, ב)

שאלה: כיון שכתב בתחילת הפרשה 'אלה מסעי בני ישראל' מדוע חזר כאן בסיום הפסוק לומר 'ואלה מסעיהם למוצאיהם'.

תשובה: רמז בכך הכתוב על הגאולה העתידה, וכמו שנאמר (מיכה ז ט ו) "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת", כי לעתיד לבוא גם כן יביא ה' את ישראל אל מדבר העמים וינהיגם שם, כמו שנאמר ביחזקאל (כ לה) "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים" וכאילו נאמר אלה מסעיהם העתידיים, כשיצאו מהגלות האחרונה. (שאלה ב).

"וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה", "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף" (במדבר פרק לג, ח,י)

שאלה: אם כבר עברו בתוך הים אל המדבר, איך לאחר מכן חזרו וחנו על ים סוף.

תשובה: לימדה אותנו התורה בפסוקים אלו שבני ישראל עברו בתוך ים סוף, אך יצאו מאותו צד שנכנסו בו [חצו את הים בצורת חצי עיגול], כדי שיראו את המצריים מתים על שפת הים – במקום שבו נכנסו ישראל אל הים, ואחר כך המשיכו בדרכם וחנו על ים סוף. (שאלה ד).

"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ" (במדבר פרק לג, נב) "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ" (במדבר פרק לד, ב) "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה" (במדבר פרק לד, יג) "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם" (במדבר פרק לה, ב) "וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" (במדבר פרק לה, יא)

שאלה: מדוע נאמרו כאן חמש מצוות אלו [א. איבוד עבודה זרה, ב. גבולות הארץ, ג. חלוקת הארץ לשבטים, ד. הפרשת הערים ללויים, ה. הפרשת ערי מקלט], והרי מצוות אלו כבר נאמרו קודם לכן, ולכאורה לא התחדש כאן דבר.

תשובה: כיון שידע משה רבינו שהגיע זמנו למות, והצטער על כך שאינו נכנס לארץ ישראל, רצה הקב"ה לפייסו, שהרי לא היה רצון משה רבינו להכנס לארץ כדי לאכול מפירותיה אלא כדי לקיים את המצוות שהיה ראוי שיעשה בה כמלך ומנהיג, והם איבוד עבודה זרה, קביעת גבולות הארץ, חלוקת הארץ לשבטים, הפרשת הערים ללויים והפרשת ערי מקלט, ועל כך אמר לו עתה הקב"ה, הרי גם אם תיכנס בעצמך לארץ לא תוכל לעשות את כל הדברים הללו בעצמך, אלא על ידי שתצווה לאחרים שיעשו את הדברים בפקודתך, ועל כן אמר לו שיצווה כעת את בני ישראל שיעשו את הדברים הללו, והם יעשו זאת כשיכנסו לארץ על פי ציוויו של משה רבינו עתה, והרי נחשב הדבר כאילו משה בעצמו קיים את המצוות הללו, מאחר ונעשה הכל בציוויו ובשליחותו, ועל ידי זה התפייסה דעתו של משה על כך שאינו נכנס בעצמו לארץ. (שאלה א)

"וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ" (במדבר פרק לה, כה)

שאלות: א. מדוע יושב הרוצח בשגגה בעיר מקלטו רק עד מות הכהן הגדול, ומדוע בעת מיתתו של הכהן הגדול יכול הוא לצאת מעיר המקלט. ב. מדוע הזכיר כאן שהכהן הגדול נמשח בשמן הקודש.

תשובה: כיון שהכהן גדול היה שר וגדול בישראל, וקדוש לאלקיו, ובמותו – כל העם יחרד, והחי יתן אל לבו כי ימי האדם כצל עובר, ואף גואל הדם של הנרצח יסיר ממחשבתו את נקמת דם קרובו, כי יראה שזה סוף כל האדם, ואף הוא עצמו עתיד למות, ובכך ישקוט לבבו ורתיחת דמו, ישכח צרתו ותסור קנאתו. וסיום הפסוק מתפרש על הקב"ה, שהוא משח את הכהן הגדול בשמן המשחה ונתן לו את הגדולה הזו, ומחמת כן הוא האדם הנכבד והקדוש ביותר בישראל, ובעת מיתתו לא יחוש האדם על מיתת קרובו, ולא יבוא לגאול את דמו. (שאלה ז).