פרשה מבוארת – ניצבים וילך

פרשת ניצבים

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (דברים פרק כט, ט-יא)

 שאלות: א. מה היא לשון 'נצבים' האמורה כאן, שלא נאמרה לשון זו בבריתות אחרות שכרת ה' עם ישראל. ב. מדוע דוקא בברית זו השתתפו כל ישראל, הנשים והטף.

תשובה: כיון שרצה משה רבינו לכרות כעת ברית עם ישראל על שמירת התורה והמצוות, חשש שמא יש ביניהם מי שלבבו פונה אחרי עבודה זרה, כיון שראו מיני עבודות זרות במצרים ובשאר הארצות שעברו בהם, ולא רצה שידברו על כך בני אדם בסתר ויסיתו זה את זה, ולכן אסף את כולם, ואמר להם שכל אחד – מהגדול שבגדולים ועד הקטן שבקטנים – יוכל לשאול כל שאלה או ספק שיש לו בעניני האמונה, ולכן אמר לשון 'נצבים' המורה על ויכוח ומריבה [כמו 'ודתן ואבירם יצאו ניצבים פתח אהליהם', וכמו 'ניצב לריב ה' ועומד לדין עמים' וכדומה], כאומר, הרשות נתונה לכל מי שרוצה להתווכח ולשאול ולברר את יסודות האמונה לומר כל אשר על ליבו, כי לכולם ישמע משה, וישיב לכל אחד דברי אמת מבוררים.

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים פרק כט, יג-יד)

שאלה: כיצד יכלו אנשי דור המדבר לכרות ברית ולהשבע שבועה שחייבו את הדורות הבאים אחריהם, והרי לא מצאנו בשום מקום שאדם יכול להשבע שבועה שתחייב את בניו אחריו, ואילו כאן התחייבו ישראל בקיום המצוות לכל הדורות, עד שאמרו חז"ל על כל איש ישראל שהוא מושבע ועומד מהר סיני בקיום המצוות.

תשובה: אמנם אין שבועת האדם יכולה לחייב את בנו, אך אדם שלוה ממון ולא פרעו מוריש חיוב זה לבניו, כי כשם שהם יורשים את נכסיו וזכויותיו כך הם יורשים את חובותיו, וכן עבד כנעני עובר בירושה לבנים כיון הוא כנכס מנכסי האדם. וה' קנה את ישראל כאשר פדאם מלהיות עבדים במצרים, שיהיו גופם ונפשם משועבדים לו, ועתה בכניסתם לארץ ישראל נתן להם את הארץ כמו הלואה, בתנאי שיקיימו את התורה והמצוות, וכשם שהדורות הבאים זכו בארץ ישראל, כך התחייבו בכל מה שהתחייבו אבותיהם, לשמור את התורה והמצוות. (שאלה א).

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם… וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה. לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים פרק כט, יג-טו, יח-יט)

שאלות: א. מדוע פתח הכתוב בלשון רבים 'אתכם לבדכם', וסיים את כל הפסוקים בלשון יחיד. ב. מדוע הוצרכה התורה לפרט שלא יאבה ה' סלוח לו וכו', והרי פשוט הדבר שמי שלא ישמור את המצוות יבואו עליו כל העונשים שכבר הוזכרו בפרשות הקודמות.

תשובה: מפני כבודם של ישראל, לא רצה הכתוב להעלות אפשרות שבה כלל ישראל יסורו מאחרי ה' ויעבדו עבודה זרה, וגם נרמזה בכך הבטחה שלעולם לא יקרה כדבר הזה שכל ישראל יחטאו בעבודה זרה, אלא תמיד יהיו אלו רק חלק מעם ישראל, ולכן כתב הכתוב זאת בלשון יחיד. והזהיר ה' שלא יחשוב האדם החוטא שאמנם לא יתן לו ה' שכר פרטי, אך יחשוב שכיון שייטיב ה' לכל האומה בכללותה, יגיע הטוב גם אליו [וזהו המשל שהזכיר 'לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה', שכאשר משקה האדם את אחת משדותיו ומרוה אותה, הרי המים זורמים גם לשדה הצמאה אף שלא התכוון להשקותה], ועל כך מזהירו הכתוב שלא יהיה כן, אלא ה' יתן פניו באיש ההוא לבדו, להבדילו לרעה מכל השפע הטוב שיבוא לכלל שבטי ישראל. (שאלות ו,ח).

"וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ… וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים פרק כט, כא-כד)

שאלה: פתח הכתוב בכך שיאמרו 'הדור האחרון' ו'הנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה', ופירט אחר כך רק מה יאמרו הגויים, ולא מה יאמרו ישראל בדור האחרון.

תשובה: כוונת הכתוב שבאותו זמן לא יהיה ספק לשום אדם בעולם שבאו הצרות והחורבן לישראל מחמת שעברו על מצוות ה', ועל כך אומר שכולם ידברו על כך, הגויים יהיו אלו ישאלו את השאלות, והדור האחרון מישראל יהיו אלו שישיבו את התשובה של 'ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלוקי אבותם', ואמרו כן בלשון נסתר, כי יבארו את חטאיהם של הדורות שקדמו להם, שנענשו וגלו מארצם. (שאלה ט).

"וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם… וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים פרק ל, ב-ג)

שאלה: מהו כפל הלשון לגבי התשובה 'והשבות אל לבבך', 'ושבת עד ה' אלוקיך', וכן כפל הלשון לגבי ה', שנאמר 'ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך', 'ושב וקבצך מכל העמים'.

תשובה: עם ישראל בגלותו מחולק לשנים, החלק הקטן הם אותם המחזיקים בדת ישראל ומקיימים את התורה והמצוות כראוי, והם מושפלים ונדכאים על ידי הגויים, והחלק הגדול הוא אותם הנטמעים בין הגויים ועושים כמעשיהם. ובאחרית הימים ישובו כולם אל ה', אמנם אותם המעורבים עם הגויים לא ישובו בתשובה מפורסמת, אלא רק בליבם ישובו אל ה', ועליהם נאמר 'והשבות אל לבבך', והמקיימים את המצוות בגלוי ישובו בגלוי אל ה' לשמוע בקולו ולעשות מצוותיו. וכנגד שני חלקים אלו אומר, כי את המקיימים מצוות בגלוי והם מדוכאים ומושפלים על ידי הגויים, ירחם עליהם ה' וישיב את שבותם. ועל אותם המעורבים עם הגויים, שאינם צריכים רחמים ופדיה מהגויים, יקבצם ה' מבין הגויים שהם מעורבים בהם, ואת כולם יחד יקבץ ה' מכל קצוות הארץ ויביאם לארץ ישראל. (שאלות יב-יג).

פרשת וילך

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים פרק לא, א)

שאלה: כיון שכבר היו כל ישראל מקובצים לפני משה רבינו, כמו שנאמר בפרשה הקודמת "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל", לשם מה הוצרך משה ללכת אליהם כדי לדבר עמם.

תשובה: אחרי שסיים משה רבינו לומר להם את כל דברי הברית פטרם מלפניו והלכו כל איש לאהלו, וכיון שידע משה שהגיע זמנו למות, רצה לכבד את כל ישראל ולהפרד מכל שבט בפני עצמו לרוב אהבתו אליהם, ויש לקרוא את הפסוק כאילו נאמר 'וילך משה אל כל ישראל, וידבר את הדברים האלה', כי הלך לכל שבט ושבט להודיעם שהוא עומד למות, וניחמם שלא יתאבלו ויצטערו יותר מידי על מיתתו, כי כבר בן מאה ועשרים שנה היה באותו הזמן, והגיע קצו. (שאלה א).

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" (דברים פרק לא, ב)

שאלה: משמעות הפסוק היא שכיון שהוא זקן בן מאה ועשרים שנה לא יוכל עוד לצאת ולבוא לפניהם, ומאידך הרי נאמר ביום פטירתו "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה".

תשובה: באמת היה משה רבינו עד סוף ימיו בשלימות ובריאות גופו, אך אמר לישראל שאינו מַשְׁלֶה את עצמו שכך ישאר לעולם ועד, ובודאי יבוא יום שתבוא עליו החולשה, ולכן אמר בלשון עתיד 'לא אוכל עוד לצאת ולבוא', ולא יוכל להמשיך ולהנהיגם לעולם, אף על פי שכעת אני בכוחי ובריאותי, וכמו שהעידה עליו התורה, שעד יומו האחרון לא כהתה עינו ולא נס ליחו. (שאלה ב).

"וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים פרק לא, י-יב)

שאלות: מדוע ציותה התורה שיקרא המלך את התורה רק פעם אחת בשבע שנים, ולא בכל חודש או בכל שנה. ומדוע דוקא בשנת השמיטה ובחג הסוכות.

תשובה: כיון שרצתה התורה שיהיו דברי התורה חביבים על העם, וידוע שדבר שאדם אינו רגיל בו עושה עליו רושם גדול, ולכן ציותה שמלבד הלימודים הפרטיים שיש לבני אדם העוסקים בתורה והוגים בה יומם ולילה, תעשה קריאת המלך רושם גדול וחזק על כל העם, ולכן ציותה שיהיה הדבר רק אחת לשבע שנים. ונבחרה לכך שנת השמיטה כיון שבאותו זמן כל העם פנויים מטרדותיהם שבשדות ובכרמים, וליבם פנוי לשמוע את דברי התורה. ונבחר לכך חג הסוכות כיון שלאחר שעברו עליהם ימי ראש השנה ויום הכפורים הכניעו את תאוות ליבם לעבודת ה', והרי הם מוכנים יותר לקבל את דברי תורת ה' [ויש אומרים שבכל שנה ושנה היה הכהן גדול או הנביא או השופט קורא בחג הסוכות חלק מן התורה, עד שבשש השנים הראשונות היו מסיימים את ארבעת הספרים, ובשנה השביעית, בשמיני עצרת, היה המלך קורא ספר דברים, ומכאן נמשך המנהג למה שנוהגים בימינו להשלים את התורה בשמיני עצרת, הנקרא גם שמחת תורה, שנותנים לגדול שבקהל לסיים את קריאת וזאת הברכה, כעין מעשה המלך ביום זה, שהיה מסיים את קריאת חמשת חומשי התורה שקראו בכל שש השנים הקודמות]. (שאלה ו).

"הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים פרק לא, יב-יג)

שאלה: מבואר בפסוקים שהסיבה להקהל היא כדי שישמרו לעשות את כל דברי התורה, ולכאורה טעם זה אינו שייך לגרים [שהם גרים תושבים, ולא גרי צדק] ולא בקטנים שאינם חייבים עדיין במצוות.

תשובה: כוונת הפסוק לומר טעמים שונים לביאת כל העם, ומה שאמר 'למען ישמעו' הוא טעם לביאת הגרים, אולי על ידי שישמעו את דברי התורה ירצו להתגייר ולהיות גרי צדק, ו'למען ילמדו' הוא טעם לביאת האנשים, שצריכים ללמוד את כל דברי התורה, בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה, ומה שנאמר 'ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות' הוא טעם לביאת הנשים, שהן חייבות בעיקר במצוות לא תעשה, ולשון 'שמירה' תמיד באה על מצוות לא תעשה. ועל ביאת הטף נאמר הטעם בפסוק הבא 'ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' . (שאלה ז).

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים פרק לא, יט-כב)

שאלות: א. מלשון 'כתבו לכם' משמע גם יהושע בכלל הכתיבה, והרי ודאי שכל התורה כולה נכתבה רק על ידי משה רבינו לבדו, וכמו שנאמר בהמשך 'ויכתוב משה את השירה הזאת'. ב. מה התחדש בשירת האזינו שלא נאמר כבר בפרשת הברכות והקללות. ג. בשירת האזינו נאמרו ארבעה ייעודים, שיכנסו ישראל לארץ, שיחטאו, שייענשו, והגאולה העתידה. ומדוע כאן כשאמר את תוכן השירה בקצרה לא הזכיר את הגאולה העתידה.

תשובות: שירת האזינו לא נאמרה רק בתורת אזהרה אלא כנבואה על מה שגלוי וידוע לה' שעתיד לקרות [ולכן לא נאמרו בה תנאים, שאם לא ישמעו בקול ה' יארע להם כן, אלא הכל נאמר בלשון של דברים שבודאי יהיו], והיא מכונה 'שירה' מחמת צורת כתיבתה שהיא שונה משאר ספר התורה, ומחמת הנעימה שבה משוררים אותה, ומחמת שהיא צופה את העתיד להיות בזמנים רחוקים [וכמו 'אשורנו ולא קרוב']. וכדי שתהיה נבואה זו שגורה בפי כל איש מישראל ציוה ה' שמלבד הפרשה עצמה שתיכתב בספר התורה על ידי משה לבדו, יכתבו משה ויהושע עותקים רבים של שירת האזינו ויתנו לכל ישראל, שיתרגלו לשורר ולזמר זאת תמיד, ועל כך נאמר לשון 'שימה בפיהם', והיינו ללמדם לנגן אותה בנועם. וכיון שהתכלית של לימוד השירה היתה למונעם מלחטוא, לא הזכיר כאן את ענין הגאולה המוזכרת בה. (שאלות יא,יב,טו).