ג כָּל־קְצִינַ֥יִךְ נָֽדְדוּ־יַ֖חַד מִקֶּ֣שֶׁת אֻסָּ֑רוּ כָּל־נִמְצָאַ֨יִךְ֙ אֻסְּר֣וּ יַחְדָּ֔ו מֵֽרָח֖וֹק בָּרָֽחוּ׃ ד עַל־כֵּ֥ן אָמַ֛רְתִּי שְׁע֥וּ מִנִּ֖י אֲמָרֵ֣ר בַּבֶּ֑כִי אַל־תָּאִ֣יצוּ לְנַֽחֲמֵ֔נִי עַל־שֹׁ֖ד בַּת־עַמִּֽי׃
֍ ֍ ֍
(ג) ממשיך הצופה ורואה כיצד הנהגת העם היא בהיפך מהרגילות, כי בדרך כלל המון העם נמלט מהמלחמה, והשרים והקצינים נשארים להלחם, ואילו בירושלים, המון העם נשארו בעיר, וכָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד לברוח מהעיר, אך לא הועיל להם הדבר, כי מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ – על ידי האוייבים היורים בקשת עצרו את הבורחים ואסרו אותם להוליכם לבבל, כָּל נִמְצָאַיִךְ – המון העם שנשארו ונמצאו בעיר, אֻסְּרוּ יַחְדָּו – התקשרו יחד לעמוד על נפשם ולהלחם באויב, אך אחר כך כשגברה יד האויב, מֵרָחוֹק בָּרָחוּ.
(ד) עַל כֵּן – כיון שנכבשו שלא בדרך הטבע, וגדלה מפלתם כל כך, אָמַרְתִּי, שְׁעוּ מִנִּי – הרפו ממני, כי בשונה מהדרך הרגילה, שבה על ידי הבכי מתנחם האדם, אֲמָרֵר בַּבֶּכִי – על ידי הבכי תגבר בי המרירות, אַל תָּאִיצוּ [-אל תמהרו] לְנַחֲמֵנִי, כי מאנתי להינחם עַל שֹׁד בַּת עַמִּי.
