ז הֲזֹ֥את לָכֶ֖ם עַלִּיזָ֑ה מִֽימֵי־קֶ֤דֶם קַדְמָתָהּ֙ יֹֽבִל֣וּהָ רַגְלֶ֔יהָ מֵֽרָח֖וֹק לָגֽוּר׃ ח מִ֚י יָעַ֣ץ זֹ֔את עַל־צֹ֖ר הַמַּֽעֲטִירָ֑ה אֲשֶׁ֤ר סֹֽחֲרֶ֨יהָ֙ שָׂרִ֔ים כִּנְעָנֶ֖יהָ נִכְבַּדֵּי־אָֽרֶץ׃ ט ה֥' צְבָא֖וֹת יְעָצָ֑הּ לְחַלֵּל֙ גְּא֣וֹן כָּל־צְבִ֔י לְהָקֵ֖ל כָּל־נִכְבַּדֵּי־אָֽרֶץ׃
֍ ֍ ֍
(ז) עתה מדבר הנביא אל כל בני העולם, שילמדו מוסר ממה שאירע לצור, ואומר את דבריו כתמה על כך שבני צור עזבו את מקומם, דבר שאינו טבעי כלל, הֲזֹאת לָכֶם עַלִּיזָה – והלא היתה זו עיר שמחה ליושביה, ואין דרך בני אדם לעזוב מקום שהם שמחים בו, ולא היתה זו עיר חדשה, אלא מִימֵי קֶדֶם קַדְמָתָהּ – עוד בימי קדם היתה נחשבת היא לעיר קדומה, וקשה לבני אדם לעזוב את מקומם כשהיו בו שנים רבות. ובפרט שלא הלכו למקום טוב יותר, אלא הלכה להיכן שיֹבִלוּהָ רַגְלֶיהָ, באופן שבני צור עצמם לא ידעו להיכן הם הולכים, ולא הלכו למקום קרוב, שיש להם קצת ידיעה על טיבו, אלא הלכו למֵרָחוֹק, ולא היתה הליכתם רק לתור אחרי מקום טוב יותר, אלא הלכו מיד כדי לָגוּר במקום רחוק. ודבר זה אינו בטבע כלל, שיעזוב אדם מקום שהיה בו דורות רבים, והוא מקום שמח וטוב, וילך לגור במקום רחוק שאינו יודע עליו מאומה.
(ח) מִי יָעַץ זֹאת – מי הוא שכוחו גדול כל כך, לגזור גזירה כזו עַל צֹר הַמַּעֲטִירָה – שהיתה ממליכה מלכים, לרוב גדלותה ועושרה, אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ הגדולים הם שָׂרִים, לרוב עושרם, וכִּנְעָנֶיהָ – הסוחרים הקטנים שלה, הם נִכְבַּדֵּי אָרֶץ.
(ט) ומשיב הנביא, ה' צְבָאוֹת יְעָצָהּ וגזר עליה גזירה זו, ושני טעמים היו לגזירה זו, א. כיון שהיו רודפים מאד אחר הממון, עד שייחסו גדלות וגאוה לכל דבר חמדה, ורצה ה' לְחַלֵּל גְּאוֹן כָּל צְבִי – להשפיל לארץ את הגאווה בדברי חמדה של ממון ורכוש, ולהראות שאין בהם ממש. ב. והטעם השני היה מפני גאוותם הגדולה ורדיפת הכבוד שלהם, ורצה ה' לְהָקֵל את כבודם של כָּל נִכְבַּדֵּי אותה אָרֶץ, ולהשפיל את גאוותם.
