ו עַל־כֵּ֗ן אָלָה֙ אָ֣כְלָה אֶ֔רֶץ וַֽיֶּאְשְׁמ֖וּ יֹ֣שְׁבֵי בָ֑הּ עַל־כֵּ֗ן חָרוּ֙ יֹ֣שְׁבֵי אֶ֔רֶץ וְנִשְׁאַ֥ר אֱנ֖וֹשׁ מִזְעָֽר׃ ז אָבַ֥ל תִּיר֖וֹשׁ אֻמְלְלָה־גָ֑פֶן נֶֽאֶנְח֖וּ כָּל־שִׂמְחֵי־לֵֽב׃ ח שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ תֻּפִּ֔ים חָדַ֖ל שְׁא֣וֹן עַלִּיזִ֑ים שָׁבַ֖ת מְשׂ֥וֹשׂ כִּנּֽוֹר׃ ט בַּשִּׁ֖יר לֹ֣א יִשְׁתּוּ־יָ֑יִן יֵמַ֥ר שֵׁכָ֖ר לְשֹׁתָֽיו׃
֍ ֍ ֍
(ו) עַל כֵּן – מאחר שעברו ישראל על מצוות התורה, אָלָה – הקללה הכתובה בתורה, בפרשת נצבים, היא שאָכְלָה ושרפה את האֶרֶץ, וכמו שנאמר שם (דברים כט כב) "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ", וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ – אך האשמה בחורבן הארץ מוטלת על יושביה, שהם גרמו לכך בחטאיהם, עַל כֵּן – ולכן שב העונש על ישראל עצמם, היושבים על הארץ, חָרוּ – נחרכו ונצרבו יֹשְׁבֵי אֶרֶץ [וכאילו עיקר השריפה היתה בארץ עצמה, ויושביה נחרכו ונצרבו מהאש ששרפה את הארץ], וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר – נשארו מאנשי הארץ אנשים מועטים, מתי מספר.
(ז) מתאר הנביא במליצתו כי אָבַל תִּירוֹשׁ – היין, שהוא כמו ה'בן' של הגפן, מתאבל על כך שאֻמְלְלָה גָפֶן, שעץ הגפן הוא כמו 'אביו' של היין, וכבן המתאבל על מיתת אביו, וכיון שהיין עצמו מצטער ומתאבל, נֶאֶנְחוּ כָּל שִׂמְחֵי לֵב, כי היין הוא המשמח לבב אנוש, וכאשר הוא עצמו מתאבל אינו יכול לשמח אחרים.
(ח) כיון שבטל היין, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים – התבטלו הריקודים שהיו רגילים לעשות בתופים ובמחולות, חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים – ומחמת כן התבטל הרעש שהיו עושים האנשים השמחים בעת משוש התופים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר – גם השמחה הבאה על ידי נגינת הכינור, שנגינה זו אינה עשויה לריקוד אלא לשמחת הנפש הפנימית, והיו מנגנים בו גם שלא בזמן המחולות, גם שמחה זו התבטלה.
(ט) ולא רק שהתבטלו כלי השיר, אלא בַּשִּׁיר – אפילו בשירת הפה לבד לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן, כי לא ישמחו כלל בעת שתיית היין, אלא אדרבה, יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו – יתנו את השיכר למרי הנפש, ותהיה שתייתו במרירות, ולא בשמחה.
