יב ה֕' תִּשְׁפֹּ֥ת שָׁל֖וֹם לָ֑נוּ כִּ֛י גַּ֥ם כָּֽל־מַעֲשֵׂ֖ינוּ פָּעַ֥לְתָּ לָּֽנוּ׃ יג ה֣' אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּעָל֥וּנוּ אֲדֹנִ֖ים זֽוּלָתֶ֑ךָ לְבַד־בְּךָ֖ נַזְכִּ֥יר שְׁמֶֽךָ׃ יד מֵתִים֙ בַּל־יִ֣חְי֔וּ רְפָאִ֖ים בַּל־יָקֻ֑מוּ לָכֵ֤ן פָּקַ֨דְתָּ֙ וַתַּשְׁמִידֵ֔ם וַתְּאַבֵּ֥ד כָּל־זֵ֖כֶר לָֽמוֹ׃
֍ ֍ ֍
(יב) אחר שביקש שיעניש ה' את הרשעים מאחר והתמלאה סאת עוונותיהם, מבקש עתה על הצלת ישראל מאחר והתמלאה סאת יסוריהם, ה', ראוי כי מעתה תִּשְׁפֹּת [-תחבר ותדביק] שָׁלוֹם לָנוּ, אף שהיו העונשים ראויים לנו מחמת חטאינו, כִּי גַּם על כָּל מַעֲשֵׂינוּ הרעים כבר פָּעַלְתָּ לָּנוּ את העונש הראוי עליהם, וראוי שמעתה והלאה יהיה לנו שלום.
(יג) וממשיך ומבאר את בקשתו, ה' אֱלֹהֵינוּ, בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים – החזיקו בנו הגויים כאילו הם בעלים עלינו ואנו קנין כספם, זוּלָתֶךָ – ורצו להכריחנו לכפור באמונתך וייחודך, אך אנו לא הקשבנו להם, אלא לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ, ולא הסכמנו להזכיר שם אלהים אחרים.
(יד) וכי ראוי שמחמת שמסרו ישראל נפשם על קדושת ויחוד שמך יהיו מֵתִים מיתת עולם, בַּל יִחְיוּ, או שיהיו רְפָאִים [-מתים שכבר נקברו] בַּל יָקֻמוּ, וכי יתכן שמחמת שדבקו באמונתם בה' לָכֵן פָּקַדְתָּ וַתַּשְׁמִידֵם, וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ, והרי כיון שמסרו נפשם על קדושת שמך, ראוי שתחיה אותם ותראם בישועתך.
