טו יָסַ֤פְתָּ לַגּוֹי֙ ה֔' יָסַ֥פְתָּ לַגּ֖וֹי נִכְבָּ֑דְתָּ רִחַ֖קְתָּ כָּל־קַצְוֵי־אָֽרֶץ׃ טז ה֖' בַּצַּ֣ר פְּקָד֑וּךָ צָק֣וּן לַ֔חַשׁ מוּסָֽרְךָ֖ לָֽמוֹ׃
֍ ֍ ֍
(טו) ממשיך הנביא ומתאר את ההבדל בין ישראל לאומות העולם, ופונה אל ה' ואומר, הלא יָסַפְתָּ גדולה וכבוד לַגּוֹי, ה', וכי על ידי חזרת ויָסַפְתָּ לַגּוֹי עוד גדולה וכבוד, האם נִכְבָּדְתָּ, הלא אדרבה, נהיה מזה חילול שם ה', כי רִחַקְתָּ ממך את הגוים שבכָּל קַצְוֵי אָרֶץ, כי ככל שהוספת להם גדולה וכבוד, כך הוסיפו להכעיסך ולעבוד עבודה זרה בכל פינות העולם.
(טז) אבל ישראל אינם כן, ה', כי לא זו בלבד שבעת גדולתם וכבודם עבדו את ה', אלא אפילו בַּצַּר – כשבאה עליהם צרה, לא תלו את הדבר במקרה, אלא פְּקָדוּךָ, ולא רק בצרה גדולה, אלא אף בשעת צָקוּן – כשהיתה להם איזו מצוקת נפש, עשו חשבון נפשם וחזרו בתשובה, לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ – וכאילו מצוקה זו היתה לחש של מוסר שלחשת באוזניהם, לעוררם.
