יום חמישי
כ"ד כסלו התשפ"ד
יום חמישי
כ"ד כסלו התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 144, ספר מלכים ב, פרק ג, יג-יט

יג וַיֹּ֨אמֶר אֱלִישָׁ֜ע אֶל־מֶ֤לֶךְ יִשְׂרָאֵל֙ מַה־לִּ֣י וָלָ֔ךְ לֵ֚ךְ אֶל־נְבִיאֵ֣י אָבִ֔יךָ וְאֶל־נְבִיאֵ֖י אִמֶּ֑ךָ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל אַ֗ל כִּֽי־קָרָ֤א ה֙' לִשְׁלֹ֨שֶׁת֙ הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֔לֶּה לָתֵ֥ת אוֹתָ֖ם בְּיַד־מוֹאָֽב׃ יד וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֗ע חַי־ה֤' צְבָאוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָמַ֣דְתִּי לְפָנָ֔יו כִּ֗י לוּלֵ֛י פְּנֵ֛י יְהֽוֹשָׁפָ֥ט מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֖ה אֲנִ֣י נֹשֵׂ֑א אִם־אַבִּ֥יט אֵלֶ֖יךָ וְאִם־אֶרְאֶֽךָּ׃ טו וְעַתָּ֖ה קְחוּ־לִ֣י מְנַגֵּ֑ן וְהָיָה֙ כְּנַגֵּ֣ן הַֽמְנַגֵּ֔ן וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו יַד־הֽ'׃ טז וַיֹּ֕אמֶר כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה֑' עָשֹׂ֛ה הַנַּ֥חַל הַזֶּ֖ה גֵּבִ֥ים ׀ גֵּבִֽים׃ יז כִּֽי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר ה֗' לֹֽא־תִרְא֥וּ ר֨וּחַ֙ וְלֹֽא־תִרְא֣וּ גֶ֔שֶׁם וְהַנַּ֥חַל הַה֖וּא יִמָּ֣לֵא מָ֑יִם וּשְׁתִיתֶ֛ם אַתֶּ֥ם וּמִקְנֵיכֶ֖ם וּֽבְהֶמְתְּכֶֽם׃ יח וְנָקַ֥ל זֹ֖את בְּעֵינֵ֣י ה֑' וְנָתַ֥ן אֶת־מוֹאָ֖ב בְּיֶדְכֶֽם׃ יט וְהִכִּיתֶ֞ם כָּל־עִ֤יר מִבְצָר֙ וְכָל־עִ֣יר מִבְח֔וֹר וְכָל־עֵ֥ץ טוֹב֙ תַּפִּ֔ילוּ וְכָל־מַעְיְנֵי־מַ֖יִם תִּסְתֹּ֑מוּ וְכֹל֙ הַֽחֶלְקָ֣ה הַטּוֹבָ֔ה תַּכְאִ֖בוּ בָּֽאֲבָנִֽים׃

 

֍            ֍            ֍

 

(יג) וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, הרי תפילת הנביא מועילה רק למי שמאמין בה' ובנביאיו, שעל ידי זה יש שייכות בין הנביא לבין האיש שהוא מתפלל עבורו, ואם כן מַה לִּי וָלָךְ, והרי אינך מאמין בה' ובנביאיו, לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ, שהם נביאי הבעל. וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אַל תאמר כן, כי הדבר שאירע כאן אינו טבעי אלא נעשה בהשגחה, כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וזימנם יחד אל המדבר, לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב, וביכולתך לבטל את הגזירה, ובפרט שאין זו גזירה רק עלי, אלא על שלשת המלכים.

(יד) כיון שהנבואה חלה על הנביא כשהוא נמצא בין צדיקים, ואילו הימצאות רשעים בקירבתו מסלקת את הנבואה, וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אל יהורם מלך ישראל, בלשון שבועה,  חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה הצדיק שאֲנִי נֹשֵׂא לו פנים, אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ, כי ברשעותך אתה גורם לסלק את רוח הנבואה, ואמנם כיון שיש כאן צדיק ורשע, הרי הדבר שקול, ויש צורך בפעולה נוספת המעוררת את הנבואה.

(טו) וְעַתָּה, כדי לעורר את רוח הנבואה, קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'.

(טז) וַיֹּאמֶר אלישע בנבואתו, כֹּה אָמַר ה', עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים – ציוה על האנשים לחפור חפירות שיתמלאו מהמים העתידים לבוא לשם.

(יז) כִּי כֹה אָמַר ה', לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם, כי לא ירד הגשם במדבר אדום, אלא ירדו הגשמים בארץ אדום ויזרמו משם אל המדבר, במקום שבו היה מחנה ישראל, וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם, וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם.

(יח) וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה' – ודבר זה נעשה 'בקלות' שלא בדרך נס ממש אלא בדרך הקרובה לטבע, כיון שלא היו ישראל ראויים באותו זמן לשני ניסים, ואם היה יורד להם גשם בדרך נס לא היו ראויים לנס נוסף של נצחון במלחמה, אך כיון שירדו הגשמים בקירוב לדרך הטבע, ייעשה להם נס במלחמה, וְנָתַן ה' אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם.

(יט) וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר, וְכָל עִיר מִבְחוֹר – טובה ומובחרת, וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ, וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ, וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים [אף על פי שאסרה התורה להשחית עצים וכדומה במלחמה, שלא לצורך, כאן היתה זו הוראת שעה על פי נביא שיש לעשות כן (רלב"ג)].

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)