לח וֶֽאֱלִישָׁ֞ע שָׁ֤ב הַגִּלְגָּ֨לָה֙ וְהָֽרָעָ֣ב בָּאָ֔רֶץ וּבְנֵי֙ הַנְּבִיאִ֔ים יֹֽשְׁבִ֖ים לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְנַֽעֲר֗וֹ שְׁפֹת֙ הַסִּ֣יר הַגְּדוֹלָ֔ה וּבַשֵּׁ֥ל נָזִ֖יד לִבְנֵ֥י הַנְּבִיאִֽים׃ לט וַיֵּצֵ֨א אֶחָ֣ד אֶל־הַשָּׂדֶה֮ לְלַקֵּ֣ט אֹרֹת֒ וַיִּמְצָא֙ גֶּ֣פֶן שָׂדֶ֔ה וַיְלַקֵּ֥ט מִמֶּ֛נּוּ פַּקֻּעֹ֥ת שָׂדֶ֖ה מְלֹ֣א בִגְד֑וֹ וַיָּבֹ֗א וַיְפַלַּ֛ח אֶל־סִ֥יר הַנָּזִ֖יד כִּי־לֹ֥א יָדָֽעוּ׃ מ וַיִּֽצְק֥וּ לַֽאֲנָשִׁ֖ים לֶֽאֱכ֑וֹל וַ֠יְהִי כְּאָכְלָ֨ם מֵֽהַנָּזִ֜יד וְהֵ֣מָּה צָעָ֗קוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ מָ֤וֶת בַּסִּיר֙ אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֔ים וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ לֶֽאֱכֹֽל׃ מא וַיֹּ֨אמֶר֙ וּקְחוּ־קֶ֔מַח וַיַּשְׁלֵ֖ךְ אֶל־הַסִּ֑יר וַיֹּ֗אמֶר צַ֤ק לָעָם֙ וְיֹאכֵ֔לוּ וְלֹ֥א הָיָ֛ה דָּבָ֥ר רָ֖ע בַּסִּֽיר׃ מב וְאִ֨ישׁ בָּ֜א מִבַּ֣עַל שָׁלִ֗שָׁה וַיָּבֵא֩ לְאִ֨ישׁ הָֽאֱלֹהִ֜ים לֶ֤חֶם בִּכּוּרִים֙ עֶשְׂרִֽים־לֶ֣חֶם שְׂעֹרִ֔ים וְכַרְמֶ֖ל בְּצִקְלֹנ֑וֹ וַיֹּ֕אמֶר תֵּ֥ן לָעָ֖ם וְיֹאכֵֽלוּ׃ מג וַיֹּ֨אמֶר֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ מָ֚ה אֶתֵּ֣ן זֶ֔ה לִפְנֵ֖י מֵ֣אָה אִ֑ישׁ וַיֹּ֗אמֶר תֵּ֤ן לָעָם֙ וְיֹאכֵ֔לוּ כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר ה֖' אָכֹ֥ל וְהוֹתֵֽר׃ מד וַיִּתֵּ֧ן לִפְנֵיהֶ֛ם וַיֹּֽאכְל֥וּ וַיּוֹתִ֖רוּ כִּדְבַ֥ר הֽ'׃
֍ ֍ ֍
(לח) לפני שיסופר הנס הנוסף שעשה אלישע, מקדים הנביא לומר שלא עשה זאת אלישע אלא מפני ההכרח, וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה, למקום שלא היו בו הרבה עוזרים ומסייעים לו [כפי שהיו לו בהר הכרמל], וְהָרָעָב בָּאָרֶץ, כי היה זה בשבע שנות הרעב שהיו בימי יהורם מלך ישראל, וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו, והיה מוטל עליו לפרנסם, וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ, שְׁפֹת [-הנח על האש] את הַסִּיר הַגְּדוֹלָה, וּבַשֵּׁל נָזִיד [-תבשיל] לִבְנֵי הַנְּבִיאִים.
(לט) וַיֵּצֵא אֶחָד מהם אֶל הַשָּׂדֶה, לְלַקֵּט אֹרֹת – צמחי שדה, וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה, והוא מין מר וסם המוות, וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ, וַיָּבֹא, וַיְפַלַּח – בקע אותם לחתיכות קטנות ונתנם אֶל סִיר הַנָּזִיד, כִּי לֹא יָדָעוּ שהוא סם המוות.
(מ) וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל, וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד, וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ, מָוֶת בַּסִּיר, אִישׁ הָאֱלֹהִים, והזיק הדבר לאותם שכבר אכלו מהנזיד, וְהנותרים שעדיין לא אכלו, לֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל.
(מא) וַיֹּאמֶר אלישע, וּקְחוּ קֶמַח, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַסִּיר, וַיֹּאמֶר צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ, ולא רק אותם שאכלו מעתה והלאה לא ניזוקו, אלא תוקן הדבר למפרע, וְכאילו לֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר כלל, וגם אותם שאכלו והוזקו, התרפאו.
(מב) ובאותו זמן שהיה רעב, וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, ששם מיהרה התבואה להבשיל, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים, עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים, וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ – שיבולים רכים בקליפתם, וַיֹּאמֶר אלישע למשרתו, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ.
(מג) וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ בתמיהה, מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ, והרי זו כמות מועטה עבור כל התלמידים, וַיֹּאמֶר אלישע, תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ, כִּי כֹה אָמַר ה', אָכֹל וְהוֹתֵר.
(מד) וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, ואף שהיו שם אלפי תלמידים, הספיק מעט הלחם לכולם, וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ, כִּדְבַר ה'.
