שיעור 16, ספר נחמיה, פרק ה, א-ה

א וַתְּהִ֨י צַֽעֲקַ֥ת הָעָ֛ם וּנְשֵׁיהֶ֖ם גְּדוֹלָ֑ה אֶל־אֲחֵיהֶ֖ם הַיְּהוּדִֽים׃ ב וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹֽמְרִ֔ים בָּנֵ֥ינוּ וּבְנֹתֵ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ רַבִּ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן וְנֹֽאכְלָ֥ה וְנִֽחְיֶֽה׃ ג וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹֽמְרִ֔ים שְׂדֹתֵ֛ינוּ וּכְרָמֵ֥ינוּ וּבָתֵּ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ עֹֽרְבִ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן בָּֽרָעָֽב׃ ד וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹֽמְרִ֔ים לָוִ֥ינוּ כֶ֖סֶף לְמִדַּ֣ת הַמֶּ֑לֶךְ שְׂדֹתֵ֖ינוּ וּכְרָמֵֽינוּ׃ ה וְעַתָּ֗ה כִּבְשַׂ֤ר אַחֵ֨ינוּ֙ בְּשָׂרֵ֔נוּ כִּבְנֵיהֶ֖ם בָּנֵ֑ינוּ וְהִנֵּ֣ה אֲנַ֣חְנוּ כֹֽ֠בְשִׁים אֶת־בָּנֵ֨ינוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֜ינוּ לַֽעֲבָדִ֗ים וְיֵ֨שׁ מִבְּנֹתֵ֤ינוּ נִכְבָּשׁוֹת֙ וְאֵ֣ין לְאֵ֣ל יָדֵ֔נוּ וּשְׂדֹתֵ֥ינוּ וּכְרָמֵ֖ינוּ לַֽאֲחֵרִֽים׃

֍           ֍            ֍

פרק ה (א) באותו זמן היה רעב בארץ ישראל, וַתְּהִי צַעֲקַת עניי הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה, אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים העשירים.

(ב) וְיֵשׁ מהעניים שלא היו להם שדות וכרמים, אֲשֶׁר אֹמְרִים בטענתם, בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים – צריכים אנו למשכן את בנינו ובנותינו בריבית אצל העשירים [ו'רבים' הוא מלשון ריבית, שמתרבה ממונו של העשיר], וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה, כי לא היה להם כלל מהיכן להתפרנס.

(ג) וְיֵשׁ מהעניים שהיו להם שדות אֲשֶׁר אֹמְרִים, שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים – צריכים אנו לתת את השדות הכרמים והבתים כערבות להלואה שאנו לוקחים, וְנִקְחָה דָגָן בָּרָעָב, כי בזמן הרעב לא נתנה האדמה יבול כראוי, והוצרכו ללוות כסף ולמשכן את קרקעותיהם [וכאן לא אמר לשון ריבית, כיון שבלקיחת הקרקעות היו המלוים נוטלים לעצמם את פירות הקרקע והיו גרים בבתים, ולכן לא לקחו ריבית].

(ד) וְיֵשׁ מהעניים שהיו צועקים על העבר, אֲשֶׁר אֹמְרִים, לָוִינוּ כֶסֶף כבר בשנה שעברה, כשעדיין לא היה רעב, לְמִדַּת הַמֶּלֶךְ – כדי לתת את מס המלך, והיינו צריכים לתת כערבות את שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ.

(ה) וְעַתָּה, שהגיעה שנת רעב, וצריכים אנו ממון לקנות לחם, הרי כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ, כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים, וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת אצלם כשפחות, וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ לפדותם, וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים, ולכן אין לנו כסף לפדות בהם את ילדינו.