שיעור 165. ספר שמואל ב, פרק ב, יד-כג
(יד) וַיֹּ֤אמֶר אַבְנֵר֙ אֶל־יוֹאָ֔ב יָק֤וּמוּ נָא֙ הַנְּעָרִ֔ים וִישַֽׂחֲק֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ וַיֹּ֥אמֶר יוֹאָ֖ב יָקֻֽמוּ׃ (טו) וַיָּקֻ֖מוּ וַיַּֽעַבְר֣וּ בְמִסְפָּ֑ר שְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר לְבִנְיָמִ֗ן וּלְאִ֥ישׁ בֹּ֨שֶׁת֙ בֶּן־שָׁא֔וּל וּשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מֵֽעַבְדֵ֥י דָוִֽד׃ (טז) וַֽיַּחֲזִ֜קוּ אִ֣ישׁ ׀ בְּרֹ֣אשׁ רֵעֵ֗הוּ וְחַרְבּוֹ֙ בְּצַ֣ד רֵעֵ֔הוּ וַֽיִּפְּל֖וּ יַחְדָּ֑ו וַיִּקְרָא֙ לַמָּק֣וֹם הַה֔וּא חֶלְקַ֥ת הַצֻּרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בְּגִבְעֽוֹן׃ (יז) וַתְּהִ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה קָשָׁ֥ה עַד־מְאֹ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּנָּ֤גֶף אַבְנֵר֙ וְאַנְשֵׁ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִפְנֵ֖י עַבְדֵ֥י דָוִֽד׃ (יח) וַיִּֽהְיוּ־שָׁ֗ם שְׁלֹשָׁה֙ בְּנֵ֣י צְרוּיָ֔ה יוֹאָ֥ב וַֽאֲבִישַׁ֖י וַֽעֲשָׂהאֵ֑ל וַֽעֲשָׂהאֵל֙ קַ֣ל בְּרַגְלָ֔יו כְּאַחַ֥ד הַצְּבָיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶֽה׃ (יט) וַיִּרְדֹּ֥ף עֲשָׂהאֵ֖ל אַֽחֲרֵ֣י אַבְנֵ֑ר וְלֹֽא־נָטָ֣ה לָלֶ֗כֶת עַל־הַיָּמִין֙ וְעַֽל־הַשְּׂמֹ֔אול מֵאַֽחֲרֵ֖י אַבְנֵֽר׃ (כ) וַיִּ֤פֶן אַבְנֵר֙ אַֽחֲרָ֔יו וַיֹּ֕אמֶר הַֽאַתָּ֥ה זֶ֖ה עֲשָׂהאֵ֑ל וַיֹּ֖אמֶר אָנֹֽכִי׃ (כא) וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ אַבְנֵ֗ר נְטֵ֤ה לְךָ֙ עַל־יְמִֽינְךָ֙ א֣וֹ עַל־שְׂמֹאלֶ֔ךָ וֶֽאֱחֹ֣ז לְךָ֗ אֶחָד֙ מֵֽהַנְּעָרִ֔ים וְקַח־לְךָ֖ אֶת־חֲלִצָת֑וֹ וְלֹֽא־אָבָ֣ה עֲשָׂהאֵ֔ל לָס֖וּר מֵאַֽחֲרָֽיו׃ (כב) וַיֹּ֧סֶף ע֣וֹד אַבְנֵ֗ר לֵאמֹר֙ אֶל־עֲשָׂהאֵ֔ל ס֥וּר לְךָ֖ מֵאַֽחֲרָ֑י לָ֤מָּה אַכֶּ֨כָּה֙ אַ֔רְצָה וְאֵיךְ֙ אֶשָּׂ֣א פָנַ֔י אֶל־יוֹאָ֖ב אָחִֽיךָ׃ (כג) וַיְמָאֵ֣ן לָס֗וּר וַיַּכֵּ֣הוּ אַבְנֵר֩ בְּאַֽחֲרֵ֨י הַֽחֲנִ֜ית אֶל־הַחֹ֗מֶשׁ וַתֵּצֵ֤א הַֽחֲנִית֙ מֵאַֽחֲרָ֔יו וַיִּפָּל־שָׁ֖ם וַיָּ֣מָת תַּחְתָּ֑ו וַיְהִ֡י כָּל־הַבָּ֣א אֶל־הַמָּקוֹם֩ אֲשֶׁר־נָ֨פַל שָׁ֧ם עֲשָׂהאֵ֛ל וַיָּמֹ֖ת וַֽיַּעֲמֹֽדוּ׃
֍ ֍ ֍
(יד) לאחר שישבו אבנר ועבדיו מצד אחד, ויואב ועבדיו מצד שני, וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב, יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ בדרכי המלחמה, בדרך שחוק, לראות מי מלומד יותר בדרכי המלחמה, וַיֹּאמֶר יוֹאָב, יָקֻמוּ.
(טו) וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ נערים בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר נערים כנגדם מֵעַבְדֵי דָוִד.
(טז) ואף שבתחילה לא היתה כוונתם להלחם בחרבות ממש, רק וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ, ולאחר מכן נלחמו ממש, וְחַרְבּוֹ של כל אחד מהנערים בְּצַד רֵעֵהוּ, והרגו זה את זה, וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים, על שם אותם חרבות ['צור' היינו חרב] אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן.
(יז) וכיון שאותם עשרים וארבעה נערים שנאבקו נהרגו כולם איש ביד רעהו ולא נודע מי ניצח, המשיכו שאר הנערים שהיו שם להילחם זה בזה, וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה קָשָׁה עַד מְאֹד בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּנָּגֶף אַבְנֵר וְאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד.
(יח) וַיִּהְיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה, שהיתה אחות דוד, יוֹאָב, וַאֲבִישַׁי, וַעֲשָׂהאֵל. וַעֲשָׂהאֵל היה קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה.
(יט) ומחמת שהיה כל כך קל ברגליו, וַיִּרְדֹּף עֲשָׂהאֵל אַחֲרֵי אַבְנֵר, וְלֹא נָטָה לָלֶכֶת עַל הַיָּמִין וְעַל הַשְּׂמֹאול מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר.
(כ) וַיִּפֶן אַבְנֵר אַחֲרָיו, וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל, וַיֹּאמֶר אָנֹכִי.
(כא) וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר, אם אינך רוצה לחזור ריקם, מפני כבודך, שלא ייראה שלא יכולת להשיג את מי שרדפת אחריו, נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ, וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים שלי, שייראה כאילו רדפת אחריו, וְקַח לְךָ אֶת חֲלִצָתוֹ – בגדו, וכך לא אצטרך להילחם איתך, וְלֹא אָבָה [-ולא רצה] עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו.
(כב) וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל עֲשָׂהאֵל, סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי, לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה, וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ אחרי שאהרוג אותך, והרי אתבייש ממנו.
(כג) וַיְמָאֵן עשהאל לָסוּר, כיון שהתבייש להראות שאבנר הצליח להפחידו שיפסיק לרדוף אחריו, וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר, כדין תורה, כיון שהיה עשהאל רודף אחריו להורגו, ומותר לו לאדם להרוג את הרודף, ואף על פי כן לא רצה להורגו ממש ולכן הכהו רק בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית – בצד האחורי של החנית, שאינו מסוכן כל כך, אך כיון שהיה עשהאל מאחוריו, לא יכל לכוין היטב במכה, והכהו אֶל הַחֹמֶשׁ – אל הצלע החמישית, מקום שהכבד והמרה נמצאים שם, ומחמת חוזק המכה, וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו, וַיִּפָּל שָׁם עשהאל, וַיָּמָת תַּחְתָּו, וַיְהִי כָּל הַבָּא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת, וַיַּעֲמֹדוּ.
