(כה) וַיִּֽתְקַבְּצ֤וּ בְנֵֽי־בִנְיָמִן֙ אַֽחֲרֵ֣י אַבְנֵ֔ר וַיִּֽהְי֖וּ לַֽאֲגֻדָּ֣ה אֶחָ֑ת וַיַּ֣עַמְד֔וּ עַ֥ל רֹאשׁ־גִּבְעָ֖ה אֶחָֽת׃ (כו) וַיִּקְרָ֨א אַבְנֵ֜ר אֶל־יוֹאָ֗ב וַיֹּ֨אמֶר֙ הֲלָנֶ֨צַח֙ תֹּ֣אכַל חֶ֔רֶב הֲל֣וֹא יָדַ֔עְתָּה כִּֽי־מָרָ֥ה תִֽהְיֶ֖ה בָּאַֽחֲרוֹנָ֑ה וְעַד־מָתַי֙ לֹֽא־תֹאמַ֣ר לָעָ֔ם לָשׁ֖וּב מֵאַֽחֲרֵ֥י אֲחֵיהֶֽם׃ (כז) וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֔ב חַ֚י הָֽאֱלֹהִ֔ים כִּ֥י לוּלֵ֖א דִּבַּ֑רְתָּ כִּ֣י אָ֤ז מֵֽהַבֹּ֨קֶר֙ נַֽעֲלָ֣ה הָעָ֔ם אִ֖ישׁ מֵאַֽחֲרֵ֥י אָחִֽיו׃ (כח) וַיִּתְקַ֤ע יוֹאָב֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיַּֽעַמְדוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם וְלֹֽא־יִרְדְּפ֥וּ ע֖וֹד אַֽחֲרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא־יָסְפ֥וּ ע֖וֹד לְהִלָּחֵֽם׃ (כט) וְאַבְנֵ֣ר וַֽאֲנָשָׁ֗יו הָֽלְכוּ֙ בָּֽעֲרָבָ֔ה כֹּ֖ל הַלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיַּֽעַבְר֣וּ אֶת־הַיַּרְדֵּ֗ן וַיֵּֽלְכוּ֙ כָּל־הַבִּתְר֔וֹן וַיָּבֹ֖אוּ מַֽחֲנָֽיִם׃ (ל) וְיוֹאָ֗ב שָׁ֚ב מֵאַֽחֲרֵ֣י אַבְנֵ֔ר וַיִּקְבֹּ֖ץ אֶת־כָּל־הָעָ֑ם וַיִּפָּ֨קְד֜וּ מֵֽעַבְדֵ֥י דָוִ֛ד תִּשְׁעָֽה־עָשָׂ֥ר אִ֖ישׁ וַֽעֲשָׂהאֵֽל׃ (לא) וְעַבְדֵ֣י דָוִ֗ד הִכּוּ֙ מִבִּנְיָמִ֔ן וּבְאַנְשֵׁ֖י אַבְנֵ֑ר שְׁלֹשׁ־מֵא֧וֹת וְשִׁשִּׁ֛ים אִ֖ישׁ מֵֽתוּ׃ (לב) וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת־עֲשָׂהאֵ֔ל וַֽיִּקְבְּרֻ֨הוּ֙ בְּקֶ֣בֶר אָבִ֔יו אֲשֶׁ֖ר בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיֵּֽלְכ֣וּ כָל־הַלַּ֗יְלָה יוֹאָב֙ וַֽאֲנָשָׁ֔יו וַיֵּאֹ֥ר לָהֶ֖ם בְּחֶבְרֽוֹן׃

֍           ֍            ֍

(כה) כשראו אנשי אבנר שיואב ואבישי רודפים אחרי אבנר להורגו, הכינו עצמם למלחמה, וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי בִנְיָמִן אַחֲרֵי אַבְנֵר, וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת, כהכנה למלחמה, וַיַּעַמְדוּ עַל רֹאשׁ גִּבְעָה אֶחָת, שמשם קל יותר לנצח.

(כו) וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל יוֹאָב, וַיֹּאמֶר, הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב – האם תכלית המלחמה היא שיהרגו זה את זה לנצח, והרי התכלית היתה לראות מי ינצח, ואחרי שכבר הוברר שניצחתם [שהרי מבני בנימין נהרגו יותר מאנשי דוד] לשם מה יש צורך להמשיך במלחמה, הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה, כלומר, אין זה ככל מלחמה שיש לה תכלית טובה ומתוקה, ומוכנים הלוחמים לאבד מאנשיהם בשביל להגיע לאותה תכלית, הרי כאן זו הריגת אנשים ללא שום תכלית, נמצא שלא יהיה דבר טוב אשר ימתיק את הריגת האנשים, אלא התכלית תהיה מרה ללא שום תועלת, וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם, והרי אין זו מלחמה עם אויבים, שלא איכפת לכל צד שימותו מהצד השני, והרי כאן כולם אחים מבני ישראל, ולשם מה ימשיכו ויהרגו זה את זה

(כז) וַיֹּאמֶר לו יוֹאָב, הרי לא אני התחלתי במלחמה, חַי הָאֱלֹהִים, כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ – אם לא שאמרת בתחילה 'יקומו הנערים וישחקו לפנינו', כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו, ולא היה הריב מתחיל כלל.

(כח) וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשּׁוֹפָר כאות להפסקת המלחמה, וַיַּעַמְדוּ כָּל הָעָם, וְלֹא יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם.

(כט) אמנם גם אחרי שהופסקה המלחמה, לא רצו להשאר סמוכים זה לזה, שמא תתחדש המלחמה, וְאַבְנֵר וַאֲנָשָׁיו הָלְכוּ בָּעֲרָבָה כֹּל הַלַּיְלָה הַהוּא, וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, וַיֵּלְכוּ כָּל הַבִּתְרוֹן [-שם מקום], וַיָּבֹאוּ מַחֲנָיִם, מקום מלכותו של איש בושת.

(ל) וְיוֹאָב שָׁב מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר, וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל הָעָם, וַיִּפָּקְדוּ – נחסרו מֵעַבְדֵי דָוִד תִּשְׁעָה עָשָׂר אִישׁ וַעֲשָׂהאֵל, שמתו באותה מלחמה.

(לא) וְעַבְדֵי דָוִד הִכּוּ מִבִּנְיָמִן וּבְאַנְשֵׁי אַבְנֵר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵתוּ, והיה זה נצחון גדול של אנשי דוד על אנשי אבנר.

(לב) וַיִּשְׂאוּ אֶת עֲשָׂהאֵל, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּקֶבֶר אָבִיו אֲשֶׁר בֵּית לָחֶם, וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה יוֹאָב וַאֲנָשָׁיו, כי גם הם פחדו שאבנר ואנשים ילחמו בהם, וַיֵּאֹר לָהֶם בְּחֶבְרוֹן – הגיעו לחברון, מקום מלכותו של דוד, עם אור הבוקר.