שיעור 178, ספר תהילים, פרק לח, יז-כ

יז כִּֽי־אָ֭מַרְתִּי פֶּן־יִשְׂמְחוּ־לִ֑י בְּמ֥וֹט רַ֝גְלִ֗י עָלַ֥י הִגְדִּֽילוּ׃ יח כִּֽי־אֲ֭נִי לְצֶ֣לַע נָכ֑וֹן וּמַכְאוֹבִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד׃ יט כִּֽי־עֲו͏ֹנִ֥י אַגִּ֑יד אֶ֝דְאַ֗ג מֵ֖חַטָּאתִֽי׃ כ וְֽ֭אֹיְבַי חַיִּ֣ים עָצֵ֑מוּ וְרַבּ֖וּ שֹֽׂנְאַ֣י שָֽׁקֶר׃

֍             ֍              ֍

(יז) ולפני שיבקש מה' שלא יעזבנו (פסוק כ"ב), מבאר את טעם בקשתו, כִּי אָמַרְתִּי, פֶּן אם תעזבני יִשְׂמְחוּ לִי, וכפי שכבר אירע פעם אחת, בְּמוֹט רַגְלִי – כאשר מטה מעט רגלי, עָלַי הִגְדִּילוּ – הם הגדילו את הדבר בדבריהם.

(יח) ואמרו שנעשיתי בעל מום, וכִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן – אני מוכן לצלוע תמיד על רגלי, וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד – ואמרו שמכאוב זה ברגלי ישאר בי תמיד, ומכך נראה כמה הם מקוים למפלתי, וכל שכן עתה, כאשר באמת מחלתי אנושה.

(יט) ומבאר כי שנאתם היא ללא טעם וללא סיבה אמיתית, כי הנה הצדיק השונא את הרשע, אם ייטיב את מעשיו יחדלו לשונאו, אבל כאן אין הדבר כן, כִּי עֲו‍ֹנִי אַגִּיד – הרי אני בעצמי אומר את עווני, ואני מפרסם בגלוי שאֶדְאַג מֵחַטָּאתִי.