שיעור 182, ספר תהילים, פרק לט, ו-ז
ו הִנֵּ֤ה טְפָח֨וֹת ׀ נָ֘תַ֤תָּה יָמַ֗י וְחֶלְדִּ֣י כְאַ֣יִן נֶגְדֶּ֑ךָ אַ֥ךְ כָּֽל־הֶ֥בֶל כָּל־אָ֝דָ֗ם נִצָּ֥ב סֶֽלָה׃ ז אַךְ־בְּצֶ֤לֶם ׀ יִֽתְהַלֶּךְ־אִ֗ישׁ אַךְ־הֶ֥בֶל יֶֽהֱמָי֑וּן יִ֝צְבֹּ֗ר וְֽלֹא־יֵדַ֥ע מִֽי־אֹסְפָֽם׃
֍ ֍ ֍
(ו) ומבאר יותר את צדדי ספיקו, כי הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי – ימי כאילו מדודים בטפחים, כלומר, נתונים תחת שלטון הזמן, המקום, התנועה ושאר השינויים הגשמיים, כי הם מדודים ומוגבלים בזמנם, ולא מסתבר שאלו הם החיים העיקריים. אך אם אחשוב שהעיקר הוא הנפש, שהיא מרגישה כבלתי מוגבלת, כי השכל בדמיונו נושא את הנפש למרחבים ללא סוף וללא הגבלה, ותשוקותיו של האדם להשיג דברים הם ללא גבול וקץ, הרי גם בזה יש תמיהה, וְחֶלְדִּי – כי עולמי זה, השכלי והרוחני, הנושא אותי במחשבתו לגבהי מרומים, כְאַיִן נֶגְדֶּךָ – הרי הוא כאין ואפס כלפי האין סוף האמיתי של ה', וכיון שהחומריות מכבידה גם על הנפש ורצונותיה, הרי לא תוכל הנפש להגיע לתכלית שאיפתה, ואם כן נראה הדבר כי אַךְ כָּל הֶבֶל כָּל אָדָם נִצָּב – כל עמידתו של כל אדם בעולם, אינה אלא הבל בלבד, כי לא יתכן שהגוף הוא העיקר, כיון שהוא זמני וסופו לבלות בעפר, ואילו הנפש היא כעוף קצוץ כנפים, כי אינה יכולה להמריא ולהגיע אל אותם מרחבים רוחניים שהיא מתאווה אליהם, סֶלָה [-מילה זו מורה על סיום הענין של השאלה, ומכאן והלאה מתחילה התשובה].
(ז) ומשיב על שאלה זו ואומר, אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ – הנה האדם נברא בצלם אלהים, וכמו שה' מְחַיֶּה את כל העולמות ומנהיג אותם בהשגחה פרטית מרוממת מעל חוקי הטבע, כך האדם שנברא בצלם אלהים יכול לרומם את גופו ולהגביהו מעל כללי ומקרי הטבע, עד שיעשה את עצמו לבריאה חדשה, ובדרך זו 'יתהלך איש' לעלות מדרגה אל דרגה, עד שידבק באלהי הרוחות, ולכן נתן ה' בנפש האדם את השאיפה לרוחניות בלי סוף, כי זו תכליתה ומהותה, ויכולה היא להגיע לשם גם בהיותה במאסר הגוף, אמנם הטעם שרוב בני האדם אינם מגיעים לכך, כי אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן – המיית האדם ורצונו הם לדברי הבל ושוא, ובמקום להשתמש בכח התשוקה הנטוע בו לשאוף לפסגות רוחניות, הוא משתוקק לדברים גשמיים ללא סוף, לאסוף קנינים מדומים, אשר מלבד שהם עצמם הבל ומעשי תעתועים, הרי יִצְבֹּר אותם האדם, וְלֹא יֵדַע כלל מִי אֹסְפָם, כי אינו יודע אם יתקיימו בידו, ויתכן שיִרשו זרים את כל חילו.
