שיעור 183, ספר תהילים, פרק לט, ח-י

ח וְעַתָּ֣ה מַה־קִּוִּ֣יתִי אֲדֹנָ֑י תּֽ֝וֹחַלְתִּ֗י

לְךָ֣ הִֽיא׃ ט מִכָּל־פְּשָׁעַ֥י הַצִּילֵ֑נִי חֶרְפַּ֥ת נָ֝בָ֗ל אַל־תְּשִׂימֵֽנִי׃ י נֶֽ֭אֱלַמְתִּי לֹ֣א אֶפְתַּח־פִּ֑י כִּ֖י אַתָּ֣ה עָשִֽׂיתָ׃

֍             ֍              ֍

(ח) וְעַתָּה, בעולם הזה, מַה קִּוִּיתִי אֲדֹנָי – מה התקוה שיכולה להיות לי [ולשון 'תקוה' מורה על דבר שאינו בטוח שיבוא], והרי אין זה המקום המיועד לאושרי ותקוותי כלל, אלא תּוֹחַלְתִּי רק לְךָ הִיא, כי הייחול שלי הוא רק אליך [ולשון 'תוחלת' מורה על דבר שבודאי יבוא], שתשוב הנפש לדבוק באלוהיה, להצרר בצרור החיים לפני ה', והם חיי העולם הבא, שבהם הצדיקים נהנים מזיו השכינה.

(ט) וכיון שכך הוא הדבר, אבקש שמִכָּל פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי, ולא יגרמו פשעי שהחומר ימשוך את הנפש למטה, לשאול, וימנע ממנה מלהשיג את ייחוליה הנצחיים, חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי – אל תשים אותי במקום שתשיג אותי החרפה של הנבל, שמאבד את עולמו האמיתי, ואחריתו עדי אובד.

(י) ועתה, שהשגתי את התשובה לשאלתי, נֶאֱלַמְתִּי ולֹא אֶפְתַּח פִּי לשאול שאלה זו, כִּי התברר לי שאת יצירת האדם, להרכיבו מגוף ונפש באופן זה אַתָּה בעצמך עָשִׂיתָ, ואין זה כשאר בעלי החיים שבריאתם נעשתה באמצעות הארץ, כמו שנאמר "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית א' כ"ד), אלא בריאת האדם מיוחסת אליך בעצמך, וכמו שנאמר "וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי" (ישעיהו נ"ז ט"ז).