שיעור 189, ספר תהילים, פרק מ, ט-יא

ט לַ֥עֲשׂוֹת־רְצֽוֹנְךָ֣ אֱלֹהַ֣י חָפָ֑צְתִּי וְ֝ת֥וֹרָתְךָ֗ בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי׃ י בִּשַּׂ֤רְתִּי צֶ֨דֶק ׀ בְּקָ֘הָ֤ל רָ֗ב הִנֵּ֣ה שְׂ֭פָתַי לֹ֣א אֶכְלָ֑א יְ֝הוָ֗ה אַתָּ֥ה יָדָֽעְתָּ׃ יא צִדְקָֽתְךָ֬ לֹֽא־כִסִּ֨יתִי ׀ בְּת֬וֹךְ לִבִּ֗י אֱמוּנָֽתְךָ֣ וּתְשׁוּעָֽתְךָ֣ אָמָ֑רְתִּי לֹֽא־כִחַ֥דְתִּי חַסְדְּךָ֥ וַֽ֝אֲמִתְּךָ֗ לְקָהָ֥ל רָֽב׃

֍             ֍              ֍

(ט) וכיון שלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי – חפץ אני לעשות דבר הרצוי לפניך, להראות שאני מכיר טובה, וכיון שה' אינו צריך שום דבר מבני האדם, אי אפשר לעשות מעשה זה כלפי ה' אלא על ידי עשיית מעשה המקובל אצל בני האדם כהכרת טובה, וכיון שאצל האנשים המכיר טובה נותן איזה דורון ומתנה למיטיב עמו, אם כן, וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי – התורה הזו האומרת לי להביא קרבנות אינה כתובה רק בדיו וקלף, אלא היא תורה הכתובה בתוך גופי, כי היא נמצאת בשכלי ומצפוני, ומחייבת אותי להביא קרבנות תודה לה', גם בלי שיהיה הדבר כתוב בספר התורה החיצוני.

(י) ועל פי זה ממשיך ואומר, כי גם מה שבִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב – אמרתי את צדקתי עתה בפני קהל גדול, שכאשר הודה לה' על חסדו פתח ואמר (פסוק ב') "קַוֹּה קִוִּיתִי ה', וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי", ונראה הדבר כהתפארות, שמחמת בטחונו ותקוותו לה' הושיע אותו ה', הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא – איני צריך לכלוא ולמנוע את שפתי מלומר זאת, ואין בכך משום גאוה והתנשאות, כי יְיָ, אַתָּה יָדָעְתָּ את האמת, שאין כוונתי כלל להתגאות.

(יא) אלא הטעם שאני אומר זאת בקהל רב הוא כיון שצִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי בְּתוֹךְ לִבִּי – איני רוצה להסתיר בליבי את הנס שעשית עימי, אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי – בכך שסיפרתי את התשועה שעשית עימי, גרמתי שהכל יאמינו בך, כי יכירו ויראו שאתה משגיח על כל מעשי בני האדם, ומטעם זה לֹא כִחַדְתִּי – לא הכחשתי ולא נמנעתי מלהשמיע חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב, כי כל כוונתי היא לקדש את שמך ברבים, ועל ידי זה הכל יאמינו בך, יִתְיָרְאוּ מפניך ויבטחו בך.