יג שַׁלּ֤וּם בֶּן־יָבֵישׁ֙ מָלַ֔ךְ בִּשְׁנַ֨ת שְׁלֹשִׁ֤ים וָתֵ֨שַׁע֙ שָׁנָ֔ה לְעֻזִּיָּ֖ה מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֥ךְ יֶֽרַח־יָמִ֖ים בְּשֹֽׁמְרֽוֹן׃ יד וַיַּעַל֩ מְנַחֵ֨ם בֶּן־גָּדִ֜י מִתִּרְצָ֗ה וַיָּבֹא֙ שֹֽׁמְר֔וֹן וַיַּ֛ךְ אֶת־שַׁלּ֥וּם בֶּן־יָבֵ֖ישׁ בְּשֹֽׁמְר֑וֹן וַיְמִיתֵ֖הוּ וַיִּמְלֹ֥ךְ תַּחְתָּֽיו׃ טו וְיֶ֨תֶר֙ דִּבְרֵ֣י שַׁלּ֔וּם וְקִשְׁר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר קָשָׁ֑ר הִנָּ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ טז אָ֣ז יַכֶּֽה־מְ֠נַחֵם אֶת־תִּפְסַ֨ח וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֤הּ וְאֶת־גְּבוּלֶ֨יהָ֙ מִתִּרְצָ֔ה כִּ֛י לֹ֥א פָתַ֖ח וַיַּ֑ךְ אֵ֛ת כָּל־הֶהָ֥רוֹתֶ֖יהָ בִּקֵּֽעַ׃ יז בִּשְׁנַ֨ת שְׁלֹשִׁ֤ים וָתֵ֨שַׁע֙ שָׁנָ֔ה לַֽעֲזַרְיָ֖ה מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה מָ֠לַךְ מְנַחֵ֨ם בֶּן־גָּדִ֧י עַל־יִשְׂרָאֵ֛ל עֶ֥שֶׂר שָׁנִ֖ים בְּשֹֽׁמְרֽוֹן׃ יח וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה֑' לֹ֣א סָ֠ר מֵעַ֨ל חַטֹּ֜אות יָֽרָבְעָ֧ם בֶּן־נְבָ֛ט אֲשֶׁר־הֶֽחֱטִ֥יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל כָּל־יָמָֽיו׃ יט בָּ֣א פ֤וּל מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיִּתֵּ֤ן מְנַחֵם֙ לְפ֔וּל אֶ֖לֶף כִּכַּר־כָּ֑סֶף לִֽהְי֤וֹת יָדָיו֙ אִתּ֔וֹ לְהַֽחֲזִ֥יק הַמַּמְלָכָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃ כ וַיֹּצֵא֩ מְנַחֵ֨ם אֶת־הַכֶּ֜סֶף עַל־יִשְׂרָאֵ֗ל עַ֚ל כָּל־גִּבּוֹרֵ֣י הַחַ֔יִל לָתֵת֙ לְמֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר חֲמִשִּׁ֧ים שְׁקָלִ֛ים כֶּ֖סֶף לְאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וַיָּ֨שָׁב֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר וְלֹא־עָ֥מַד שָׁ֖ם בָּאָֽרֶץ׃ כא וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י מְנַחֵ֖ם וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה הֲלוֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כב וַיִּשְׁכַּ֥ב מְנַחֵ֖ם עִם־אֲבֹתָ֑יו וַיִּמְלֹ֛ךְ פְּקַחְיָ֥ה בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
֍ ֍ ֍
(יג) שַׁלּוּם בֶּן יָבֵישׁ מָלַךְ על ישראל בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע שָׁנָה לְעֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיִּמְלֹךְ יֶרַח יָמִים בְּשֹׁמְרוֹן.
(יד) וַיַּעַל מְנַחֵם בֶּן גָּדִי מִתִּרְצָה, וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן, וַיַּךְ אֶת שַׁלּוּם בֶּן יָבֵישׁ בְּשֹׁמְרוֹן, וַיְמִיתֵהוּ, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו.
(טו) וְיֶתֶר דִּבְרֵי שַׁלּוּם, וְקִשְׁרוֹ אֲשֶׁר קָשָׁר על זכריהו בן ירבעם, הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.
(טז) אָז יַכֶּה מְנַחֵם מלך ישראל אֶת העיר תִּפְסַח שהיתה מארם, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ, כי לא נמלט ממנה איש, וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִתִּרְצָה – שמצד תרצה, והסיבה שלא נמלט משם איש, כִּי לֹא פָתַח מנחם את המצור שעל העיר מצד אחד, ונהג בזה שלא כדין, כיון שההלכה מחייבת להשאיר את אחד הצדדים של העיר הנצורה פתוחה, כדי שמי שירצה יוכל לברוח, והוא לא עשה כן, וַיַּךְ אֵת כָּל הֶהָרוֹתֶיהָ – הנשים ההרות בִּקֵּעַ, וגם דבר זה הוא נגד חוקי המלחמה ונגד דת ישראל.
(יז) בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע שָׁנָה לַעֲזַרְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה, מָלַךְ מְנַחֵם בֶּן גָּדִי עַל יִשְׂרָאֵל עֶשֶׂר שָׁנִים בְּשֹׁמְרוֹן.
(יח) וַיַּעַשׂ מנחם בן גדי הָרַע בְּעֵינֵי ה', לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל כָּל יָמָיו.
(יט) בָּא פוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל הָאָרֶץ, וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל אֶלֶף כִּכַּר כָּסֶף לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ, לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ.
(כ) וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת הַכֶּסֶף עַל יִשְׂרָאֵל, והטיל את תשלום המס עַל כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, לָתֵת לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד, וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ.
(כא) וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַחֵם, וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה, הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.
(כב) וַיִּשְׁכַּב מְנַחֵם עִם אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ פְּקַחְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו.
